יומנה של בלנית

רבקי מתבוננת על הנשים היושבות חסרת אונים, מעמדת הטלפון שעל יד שולחנה, מהרהרת: 'עוד ערב ארוך לפניי. מזל שיוסי הגיע מוקדם הביתה מה'כולל' ועזר לי להשכיב את הילדים. הוא יצטרך גם להגיע לבד לחתונה של השכנים – האמת שקצת נמאס לו להגיע לבד לשמחות.

אבל אני, ערב ערב, נפרדת מהבית החמים והאהוב, באמצע ה'אקשן' של השכבת הילדים, וצועדת בצעדי ענק לכיוון המקווה שבקצה העלייה שבסוף הרחוב שלנו. שוב, כרגיל, השארתי ערימת כלים בכיור, אבל שולי הגדולה הבטיחה לטפל בהם, ורותי החרוצה תתנפל על ערימות הכביסה בהתלהבות האופיינית לה, ותחסל אותן לפני שאגיע.

קצת כואב לי שלא היה לי זמן לשחנש עם אברומי, שחזר מהישיבה לפנות ערב, לאחר שבועיים שלא ראיתי אותו..הוא כל כך חיכה לדבר איתי, ולשתף אותי בחוויות היומיום שלו בישיבה, איזו אמא אני? אוי, הרגליים כבר כואבות, שכחתי לגרוב את הגרב האלסטית מרוב חיפזון, והנה, אין מים חמים!

הן יושבות סביב, עיניהן נשואות אליי. מצפות. מחכות לרגע שאשמיע באוזניהן את המילים המתוקות- 'כשר', ואז תיפרדנה בשלום לביתן, עם חיוך זוהר על הפנים. לכנרת אני חייבת להתייחס בהמון המון חום וסבלנות. זו ההזדמנות שלי לחבר אותה לטבילה בצורה שתחבב עליה את המצווה, כך שתרצה לחזור אלינו שוב ושוב..היא הגיעה הרחק מרמת השרון ולחשה באזני- תדעי שזה נס גמור שאני פה. פעם ראשונה..

גם כלילת הכלה צריכה תשומת לב מיוחדת, מחר בערב היא מתחתנת. היא קצת חוששת. זה מובן, היא בסך הכול בת 18, וכבר נפרדת מהסינר של אמא. לפחות כאן אני אשמור עליה. פנינה נראית מוטרדת. אני מניחה שלא נח לה לשבת שם עם הבנות הצעירות, היא בוודאי חוששת שמא תפגוש את אחת מבנותיה או כלותיה פה, אני חייבת להזדרז ולהכניס אותה מהר, שלא תתבייש.

והדס המתוקה – איזו מסירות נפש יש לה… בעלה מגיע רק לכמה שעות מהצבא, בשעות הבוקר המוקדמות הוא כבר חוזר לגולן, היא חייבת להיכנס ראשונה. ושלומית, היא כל כך מצחיקה עם הבטן הגדולה, באה לטבול כסגולה ללידה קלה, אני צריכה להיזהר שלא תחליק, חס ושלום, בדרך למקווה.
והנה, השעה כבר עשר. הטלפון מצלצל. מעבר לקו מודיע דודי הטכנאי שאין סיכוי שהוא יגיע לתקן את החימום לפני חצות, "מה אני עושה?"

זוהי שגרת היום-יום שלי – דרך המקווה של הישוב שלנו עוברות מדי יום כעשרים נשים, כל אחת והסיפור המיוחד שלה, כל אחת וחלומותיה, ואני נמצאת שם עבור כולן.

אובססיבית

אבל מעבר לחום הלב והמון אהבה לנשים וסבלנות אין-קץ, ישנם מקרים שזקוקים מנה אחת אפיים של תשומת לב ואורך רוח. מלי, למשל. מלי היא אשה כבת 30, רזה מאוד, חיוורת, עם עיני שקד עצובות, שערה החום דליל, ופניה נוגות, ארוכות. היא בדרך כלל מבלה באמבטיה שלוש שעות ויותר לפני הטבילה, וכאשר היא סוף סוף מוכנה לרדת למקווה היא טובלת שוב ושוב ושוב, לפעמים עשרים פעם. היא חוששת שאולי נשארה שערה מחוץ למים למרות שבדיוק על זה באמת אחראית הבלנית, או אולי קימצה את העיניים יתר על המידה, או אולי אגרופיה היו קמוצות.

כשאני רואה אותה בחדר ההמתנה אני מיד מסמסת ליוסי שלא ישכח להשאיר את דלת הכניסה לביתנו פתוחה לפני שהוא הולך לישון, כי סביר להניח שאגיע בשעות הקטנות של הלילה, וחבל לי להעיר אותו משנתו.

מלי סיפרה לי, בפעם הקודמת שהיא טבלה, שרב הישוב, הרב בני, כל כך מיואש ממנה ומתסביכיה, שהוא הורה לה לבדוק רק פעמיים במשך כל השבעה נקיים, ושלא תעז להגיע אליו עם  בדי בדיקה. למלי יש הפרעה אובססיבית מאובחנת סביב הלכות הטהרה. ישנם סוגים שונים של אובססיות 'רוחניות'. יש אנשים שחוזרים שוב ושוב על נטילת ידיים מתוך חשש שלא כל פיסת היד כוסתה במים, או קוראים קריאת שמע עשרות פעמים מחשש שלא ביטאו מילים כראוי.

ויש את מלי, שמדי חודש בחודשו פוקדת עם בעלה את ביתו של הרב עם עשרות עדי בדיקה שאין בהם רבב – אך מלי מוטרדת שמא יש שם כתם דם פצפון, בלתי נראה, שהיא פספסה. גם הרופאה המקסימה של הישוב, ד"ר קווין, מוטרדת ממלי שוב ושוב, כי היא פונה לבירור וטיפול ב'דימומים' הווירטואליים שלה, ולבסוף – הפתרון הרפואי האולטימטיבי הוא מתן טיפול בגלולות באופן ממושך, כך שיתמעט מספר מחזורי הווסת שמלי תקבל, וכך המפגש של מלי עם המקווה יתרחש רק פעם בכמה חדשים במקום מדי חודש בחודשו. וכך הרב  היקר מרוצה, בעלה של מלי מאושר, מלי רגועה, ואני – מה יש לומר?