למדתי היום מהי מתיקותה של תפילה. האותיות קפצו אל תוך ליבי, מילים שעד כה [לבושתי] היו מעט יבשות, פתאום השקו את מיכלי ליבי כמים על נפש עייפה. גיליתי פסוקים מדהימים, ושרתי בקולי קולות מזמורי תהילים. החלטתי להתפלל שלוש תפילות ביום. ובעצם, חשבתי לעצמי- למה לא? אני פנויה כל כך כעת, והנפש מבקשת. וזה נפלא שיש לי קו ישיר אליו אפנה את כיסופיי.
למדתי היום שאין כמו טיול על הבוקר. רגליי לקחו אותי לטיול בטבע- והמרחבים בישוב באמת חייכו אלי. נתתי דרור לריאות שלי, ששאפו אל תוכן את האוויר הקר והצח, והיה נפלא. עד- שכלב שחור גדול נבח בהמשך הדרך, ועשיתי אחורה פנה באחת. למה אני כל כך מפחדת מכלבים? נראה לי שנשכתי בצעירותי. אבל גם אם לא אדע, לעולם- זה המצב. בגילי, לא אתחיל לחנך את עצמי, וכבר הורשתי את התכונה המגונה הזרת לדור השלישי. הנכדות שלי נצמדות אלי כשהן מבקרות בישוב, ונביחה רחוקה נשמעת באופק.
היה לי פעם ביקור מאד מביך במרפאה שלי בהר נוף. הגיעה אישה עיוורת עם כלב נחיה ובליווי בעלה, והיא התעקשה ששלושתם ייכנסו אלי יחדיו למרחב הצר שהוקצה לי . הדופק שלי דהר, והרגשתי זיעה קרה שמרטיב את החלוק היחיד שהיה לי אז. לאט לאט, הסתרתי את נשימותיי, והסברתי לאשה הנחמדה שגם לי יש סוג של נכות- פחד מכלבים. ..היא הרימה גבה מופתעת, אבל סברה וקבלה. וכך הכלבה יצאה אחר כבודה לבייביסיטר אצל המזכירה הגיבורה עד לתום הביקור.
למדתי היום המון על סודות הטכנולוגיה- דברים שדחיתי ודחיתי- אולי פעם יהיה לי זמן ללמוד. אז הנה, הגיעה השעה. למדתי להשתלט על מחשב, לדבר בסקייפ, להרצות בזום, ועוד היד נטויה. מזה ערה ימים, אני מקבלת מטופלות באופן וירטואלי, וכך הן יכולות לפטפט אתי בחלוק אמבטיה מפנקת, ועם כוס קפה ביד, מבלי לצאת מהבית, לקחת בייביסיטר, לחפש חנייה, ולחכות בתור. אמנם חסר המגע האנושי, המבט בעיניים, לחיצת היד החמימה, ואפילו החיבוק שפעמים רבות אורז את הביקור. אבל זה כורח המציאות.
והנה, מסתבר, שהקדמתי את כולם! מרפאות רבות בבתי החולים, עוברים לשיטת עבודה זאת, במקרים האלקטיביים. אחת מחברותיי , שגרה אי שם בדרום הארץ, היתה עם רגל אחת על מפתן הדלת, בדרכה לתור במרפאת גסטרו. היא היתה בדרכה החוצה, והצעיף כבר כרוך על צווארה, כשהיא מכפתרת את הכפתורים הגדולים במעיל הצמר שהיא כל כך אוהבת. אז קבלה מסרון ממרפאת בית החולים – גברתי היקרה. את מתבקשת שלא להגיע למרפאה. הרופא יערוך אתך שיחה טלפונית בווטסאפ. זה היה מאד משונה בעיניה. אבל , לבסוף, אחרי סיום המפגש הטלפוני עם הרופא הצעיר, היא הבינה עד כמה היא נהנתה מהדרור שהמסגרת הזאת העניקה לשיחה, משוחררת מכל גינוני הסטטוסקופ והחלוק.
אבל יותר מכל, למדתי שאין בן חורין גדול יותר ממי שעיתויו בידיו. אמש, אחרי שרשמתי כמה מילים ביומני, החלטנו לסובב את חומות ירושלים, יצאנו ברכב באישון לילה, ומול קודש הקודשים, ואוויר הרים הצלול כיין, שפכנו שיחנו. תפילות עלינו, על ילדינו, על קרובינו, על חברינו, על עמינו, ועל כל העולם כולו. חזרנו לאחר חצות, ישר ואני נרדמתי הפעם- מהר מתמיד, כשריח אורנים באפי.