"רווקות דתיות, הקפיאו ביציות": הרופאה הדתייה שמדברת על הכול

ד"ר חנה קטן היא אושיה מוכרת במגזר הדתי: רופאת נשים במעמד של סלב, חברה "במועצה הלאומית לבריאות האישה", מרצה וסופרת. בימים אלה הביאה לאוויר העולם ספר עלילתי חדש וראשון בנושא טעון – פונדקאות. "עטופה ברחמים" (ספריית בית אל) מעלה בין השורות שאלות אתיות ומוסריות על ההליך עצמו, ואף מאיר סוגיות מושתקות נוספות בחברה הדתית והחרדית בתחום הפריון, כמו תרומת זרע והקפאת ביציות.

בלב ספר הפרוזה – הראשון שהיא כותבת לאחר ספרי עיון והדרכה לרוב – שתי אחיות תאומות, שאחת מהן מביאה לעולם בת מתרומת זרע לאחר שמתברר כי בן זוגה סובל מעקרות ונפטר זמן קצר לאחר מכן. מנגד, אחותה נאלצת לעבור כריתת רחם לאחר נישואיה, שמחסלת את סיכוייה להיריון. סביב כל אחת מהן נוצר סיפור: האחת איבדה בעל והשנייה רחם. "זו מציאות לא שכיחה אבל מתרחשת", אומרת קטן. "וזה דבר שמזמין שאלה: 'רגע, יש לי אחות תאומה, אלמנה שתמיד התמסרה עבורי. אז אולי גם הפעם?'"

הספר מתאר את תהליך הפונדקאות בצורה אינטימית, אולי אינטימית מדיי, כי לרוב זו אישה זרה – בדרך כלל חד-הורית – שמסכימה "להיות אינקובטור", כדברי קטן, ממניעים כלכליים ברורים. זו מערכת שמעוררת שאלות אתיות לא מבוטלות על ההליך עצמו ועד כמה, בסופו של דבר, מתפתח מתחת לאפינו "סחר מכר" ברחמיהן של נשים עניות.

הסיפור הזה מושתק כי זה מאוד נכון ויפה לעזור להביא ילדים לעולם.

"זה נכון. יש בזה שני צדדים. זה לא אקט אלטרואיסטי, על פי חוק, כדי שלא יהיה לחץ על נשים לנדב את עצמן – ואכן קורה שיש לחץ כזה. אבל את צודקת במיליון אחוז שיש פה אישה שהיא נאלמת ונעלמת. ריככתי את זה בעלילת הספר כדי להגיד שזה אפשרי ושיש בזה צדדים טובים. אבל את צודקת שרוב המקרים לא נראים ככה, והלוואי שזה היה ככה".

השאלה שנמצאת מתחת לכל מה שאת מתארת, היא עד כמה רחוק תהיה המערכת הרפואית מוכנה ללכת בשביל להביא לאישה ילד, גם במחיר של שימוש ברחם או בביצית של אישה אחרת.

"כמות טיפולי הפריון בישראל הם מעל ומעבר, וזה לא בהכרח דבר רע. אבל הטכנולוגיה של פונדקאות מיועדת למקרים שבהם יש צורך רפואי ברחם. זו אוכלוסייה מאוד מצומצמת. אישה צעירה שמאבדת רחם זה סיפור נדיר שלא קורה כל יום. כך גם מקרים של הפריות חוץ-גופיות עם כישלון בהשרשה, או עיוות מולד בחלל הרחם, או מקרים שהאישה עצמה לא בריאה מספיק בשביל להיות בהריון.

"בניגוד לפונדקאות, בתרומת ביצית הזדקנות של שחלה מתרחשות בעקבות גיל. בתקופה שלנו יש יותר ויותר נשים שנזקקות לזה כי הן פספסו את חלון הפריון שלהן. אבל בפונדקאות זה לא ככה. זה הליך מאוד ממוקד, ספציפי ומצומצם".

"הדפקים הולמים יחד"

עלילת ספרה של קטן רוקמת את המורכבות העדינה שבכמיהה לילד: האחות שביצעה את כריתת הרחם ובעלה מייחלים מאוד להירתמותה של התאומה, גיבורת הסיפור, אך לה קשה עם זה. "תרומת איבר זו אולי פעולה לא נעימה, אבל היא חד-פעמית", אומרת ד"ר קטן. "פה מדובר בעצם ב-24 שעות ביממה לנשום ולחיות את זה. הדפקים הולמים יחד וזה מסע אל הלא נודע: אם פתאום יתרחשו סיבוכים? ומה קורה אם צריך ניתוח קיסרי בסוף?"

כשהיא מתרצה, האחות נקרעת בין הציפיות שלהם ממנה לבין רגשותיה לאחר הלידה. "זה בסופו של דבר הגוף שלה שמנותח, והיא לבד בהחלטה הזו. פתאום תינוק שתשעה חודשים היה בתוכה – והיא אפילו לא 'זוכה' להיפרד ממנו לגמרי כי זה אחיין שלה. היא צריכה להיות בברית שלו, לשמוע אותם קוראים לו על שם אביה – מה שהיא רצתה לעשות ולא יכלה. הקושי בוקע מתוך הסיפור", היא מסבירה.

ועם זאת, כרופאת נשים ד"ר קטן רואה בפונדקאות פתרון משמעותי ביותר: "אישה שעברה המון הפריות מבחנה שנכשלו, היא בוכה ושרויה בדיכאון, ולי יש אפשרות להציע לה את הפתרון הזה. זה לא דבר מוצלח? בתנאי שהתורמת תקבל את כל תשומת הלב הרפואית והרגשית, ושיש לה מערכות תמיכה. וכל זה, רק כשהאישה אכן לא יכולה להרות".

"הקפאת ביציות יעילה יותר מכל משרד שידוכים"

ד"ר קטן הקימה יחידה להפריה חוץ-גופית בבית החולים "לניאדו", ואת המחלקה הסקסולוגית בבית החולים "שערי צדק". היא איננה חוששת מאתגרים שנויים במחלוקת – וכך גם בקמפיין שהיא מנהלת להעלאת המודעות של רווקות במגזר הדתי להקפאת ביציות.

"אני מעודדת את זה מאוד. ארגנתי כמה כנסים בנושא, נתתי הרצאות בפורומים של נשים רווקות. זו השתדלות ממש קטנה". בניגוד לפונדקאות שהיא סיפור שלם, קטן מסבירה כי הקפאת ביציות היא לא סיפור גדול. "זה אולי נראה ככה, אך מדובר בשבועיים של טיפול הורמונלי ושאיבה – וזהו זה".

לדבריה, לנשים רבות קשה לייצר זוגיות בגלל עומס רגשי, ופחד מאי הבאת חיים לעולם. "זה משהו שתוקע אותן, והרבה פעמים אחרי שהן מבצעות את הפרוצדורה הן רגועות, אופטימיות וגם משדרות את זה. היום אנחנו בתקופה שבה לא צריך לוותר – לא על הנסיך ולא על הביציות. לפני זה נשים אמרו: 'או שאני מוותרת על הנסיך והולכת לאימהות חד-הורית, או שאני מוותרת על הביציות והולכת על תרומת ביצית'. הקפאת ביצית, שהיא שימור פריון, זה לא וויתור. זו תוכנית חיסכון הכי יעילה שיש בעולם".

ד"ר קטן אומרת כי מחסום הבושה של צעירות רבות במגזר, שגיל הרווקות עולה בו משנה לשנה – פוגע בסיכוי שלהן להקפיא ביציות בריאות. "אם נשים באות להקפיא ביציות בגיל צעיר, עד גיל 30 – אז התוחלת חיים של הביציות גבוהה יותר ויש יותר ביציות, כי השחלה צעירה. אבל בגלל פחדים, הדחקות ובושה, בנות לא פונות בזמן. אין לובי לרווקות. כל אחת לעצמה. לא נעים לה והיא מרגישה שצריך להסתיר אפילו מההורים. אבל אם הן היו פונות לבצע את הפעולה בגיל צעיר, זה בפירוש היה מאוד יעיל.

"אנחנו מסבירים שאין שום אפשרות להבטיח כלום, וככל שגיל האישה עולה – כך יורד הסיכוי שייצא מזה תינוק חי, אבל זה יותר טוב מכלום. בעיניי, יותר חשוב החלק הרגשי. כאשר אישה רואה שהשד לא נורא כל כך, היא מקבלת סוג של ביטחון וחלק מאוד גדול מהן מתחתנות. ב'שערי צדק' ראינו את זה במעקב שעשינו אחרי אותן בנות: תוך כמה שנים 60% מהן התחתנו. זה יותר יעיל מכל חברת שידוכים".

הכול בשביל ילד?

ד"ר קטן, בעצמה אם ל-13 ילדים, עוסקת בתחום הפריון בעיקר בציבור הדתי והחרדי – אך הרצון לילד חוצה קבוצות ואוכלוסיות. 30 שנות מפגשים בחדרי טיפולים ובמרפאות פוריות עם נשים מאותגרות פריון, הביאו אותה לפגוש גם בנשים בנות 45 ברוכות ילדים שמבקשים לעבור טיפולי פריון: "זה בא מלמטה. הטכנולוגיות האלה לא נולדו בחלל ריק", היא מחדדת. "לנשים מכל האוכלוסיות יש יצר בלתי נלאה ללדת ילדים. זה סוג של הגשמה. בסופו של יום, זה משהו שנשים מוכנות להילחם עליו בצורה מטורפת.

"את פוגשת אישה שצריכה לעבור טיפולי כימו, ותוחלת החיים שלה שלושה חודשים – והדבר היחיד שמעניין אותה זה לעשות טיפולים כדי להקפיא עוברים. נשים לוחצות עלינו ולא מוותרות. אנחנו צריכים להיות מאוד שקולים וחזקים, ולא להיסחף אחר רצונות הזויים, לא הגיוניים ולא אתיים". היא מספרת שחלק מהפגישות בקליניקה מוקדש בדיוק לזה – לשיחות על משמעות החיים, אימהות ורצון פנימי מול לחץ חברתי.

האם לא נדמה שבציבור הדתי וחרדי מוכנים ללכת רחוק עוד יותר?

"יש יותר פנייה לטיפולים בציבור הדתי והחרדי", קובעת ד"ר קטן. "אבל אני לא תמיד רואה את זה בשליליות. יש המון שיחות על מודעות ועל הסיכונים; על כך שהבאת ילד לעולם דורשת הרבה מאוד כוחות של אימהות, מעבר להריון ולידה. אני מנסה למתן את זה לפעמים. לא בגלל שאני מזלזלת בעולם הערכי שלהן, אלא בגלל שאני מרגישה שלא תמיד חושבים על כל האימהות אלא מתמקדים בחלק הרומנטי של ההיריון והלידה.

"מצד שני, אם יש זוג עם מוטיבציה זוגית, רגשית וכלכלית, ויש בעיית פריון שניתנת לטיפול – אז מטפלים. בכנסים רפואיים בעולם אני יכולה להציג מקרה של אישה בת 34 עם בעיית פריון, אבל עם שבעה ילדים שכל אחד מהם הוא מהפרייה חוץ-גופית".