קשות הן הפרידות. בכל דלת שנפתחת, נסגרת דלת שמבקשת פרידה. הפרידה מהרחם, מהיניקה, מהטיטול, נפנוף יד מהוסס לאימא כשנכנסים לגן, וכך הלאה. בבוקרו של יום אנחנו נפרדים מהמיטה, מהחלום – 'שהחזרת בי נשמתי בחמלה'. והפרידה מהשבת מידי מוצ"ש, כמה שהיא קשה…
הפרידה מהפריון היא מתעתעת. אישה גדולה-קטנה. עוד לא זקנה כרונולוגית, אך שחלותיה כבר מגדלות שיער שיבה, היא רוצה עוד הבאת חיים. לא לחדול מכך. היא לא תאמר די. אינה מקבלת את הגזירה.
ואז צריך בתהליך איטי וברגישות לפרום את חוטי המשי שקושרים אותה לחלום שכבר אינו בר מימוש. להעצים אותה בכל הטוב שיש לה כאם, ולאחל לה שתמשיך 'ללדת' מידי יום מעשים של אימהות. אולם השלב הרומנטי של בטן מתעגלת, לידה מרגשת, עגלה עם מלמלה, הנקה אינטימית, הסתיימה באל חזור. כעת מתחילה האימהות באמת. לא בובה שאוכלת מה שאת מאכילה, ולובשת מה שאת מלבישה, ונמצאת תמיד בקרבתך, ומעולם לא תבטא בקול רועם דעה שהיא שונה משלך. אז הנה, החבל מתארך, והילד מבקש עצמאות. יש לו מסלול משלו, אותו מסלול שסלל לו ריבונו של עולם, שיתאים לנפשו המיוחדת. וטוב שכך. ואת נדרשת להיות אימא ברמ"ח ושס"ה. להכיל. להקשיב. לאהוב. אמון – מרחב – אהבה, זאת כל תורת האימהות על רגל אחת.
אבל הפרידה הקשה מכל היא הפרידה מהמחזוריות הנשית. זו מתרחשת שנים מספר לאחר שכושר הפריון תם. האישה היא ממש באמצע החיים. זהו 'גיל העמידה' האמיתי. היא נעמדת במלוא תפארתה מול משימות החיים המתחדשות ובאות, היא עמוד התווך של ביתה. היא שוחה בים של מחויבויות לבעלה, לילדיה ונכדיה, הוריה וחבריה. היא בפסגת הקריירה המקצועית, ומעגלי הקשרים מפנים ומחוץ הולכים ומתרחבים.
אך במקביל הגוף שלה מספר לה סיפור שמבלבל אותה. מצבי הרוח משתנים, קשיים בשינה ובריכוז, חרדות, דיכאונות, גלי חום, ועוד. ישנן נשים הסובלות מתסמינים הקשורים למערכות הרבייה והשתן – יובש נרתיקי, אי נוחות בעת החיבור, הפרעות במתן השתן וצניחת איברי האגן.
אכן, תקופה זו מבשרת שינוי בזוגיות. האישה כבר אינה בתוך מעגל הפוריות, כבר לא נוצרות תקופות הריחוק והקרבה על פי המחזור החודשי שלה ויום הטבילה. השינויים ההורמונאליים שלה משפיעים על מצב רוחה, ואף בן זוגה הוא בעיצומה של תקופה חדשה. האינטימיות מאותגרת.
פעמים שהגבר לא מצליח בחיבור. זה מתסכל אותו. הוא עלול לחוש חרדת ביצוע. והוא כל כך מתבייש לדבר על זה. כמה חבל.
במקרים רבים חכמת נשים תבנה ביתה. את תאירי את עיניו. תציעי לו להתייעץ עם רופא המשפחה ['מי זה?', הוא שואל בעיניים תמהות…] אולי תימצא תרופה שתאפשר לו לחזור לעצמו מבחינת היכולת התפקודית, להתרגש שוב מכך שהוא משמח את אשתו כמימים ימימה.
ובמקביל, האינטימיות מבקשת לבוש אחר, לעבור שינוי. כעת נכניס לקשר יותר דיבור, שיחה, מילות קירבה, בילוי יחד, .נתרכז ב'יש'. בדרך. המפגש האינטימי לא תמיד יסתיים ב'ביצוע' מוצלח. הדרך הופכת לעיקר, ללא מיקוד במטרה. תקופת גיל המעבר עשויה לפתוח צוהר לזוגיות מתחדשת, עמוקה יותר, משמחת יותר, בעזרת הרבה יצירתיות, ובזכות קשר עמוק שנוצר בין שני בני הזוג במשך שנות הנישואין הרבות שלהם. הם הרי חברים כל כך טובים, עברו יחדיו חוויות עמוקות, יש נחת משותפת וחלומות משותפים. כל אחד מהם חש את נימי נפשו העדינות של השני. נקודת המבט המאדירה את ה'ישן' והטוב, רצון כן להתחדשות ולשדרוג, תוך כדי טיפול בבעיות שעולות, עשויים להפוך את פרק החיים הזה למרענן במיוחד.
אך למען האמת, הסיפור מתחיל שנים רבות קודם, עוד בראשית הקשר. האם הזוג מנכיח את האינטימיות בחיי הנישואין שלו? האם קושי מסוים בחשק או בעוררות, נדחקו לקרן זווית, ללא התייחסות ראויה? האם האישה נתנה להריונות, לתקופות ההנקה השואבות [תרתי משמע], למלא את החלל הרגשי שבתוכה, על חשבון ההשקעה המתבקשת באינטימיות הזוגית?
הרי הזורעים בדמעה ברינה יקצורו… קשה מאוד לקום בגיל חמישים, ממש באמצע החיים, ולהתחיל להשקיע בקשר האינטימי. אם לא נבנתה תשתית של תקשורת זוגית ואינטימית, של פתיחות וסיפוק מלא בקשר – איך ניצור מציאות של יש מאין? אישה ואיש שהנכיחו את הקשר מראשית הנישואין, ימצאו בקרבם שמחה שתלך ותתעצם, ואף תשתבח עם השנים, ממש כמו יין ישן וטוב…