לא אשכח את הבוקר הזה. קיבלתי אז טלפון בהול מההוצאה לאור, ממנכ"ל ספריית בית אל: 'חנה, למה התראיינת?!'.
מסתבר שראיון שקיימתי לשם חשיפת אחד הספרים שכתבתי העוסק באינטימיות זוגית פרש כנפיים, ועוף השמיים הוליך קול זר ומנוכר, והמילים שלי הופשטו מכל הלבושים שהיו קריטיים ליצירת שיח קדוש ומדויק. אני ירדתי למקלט. כפשוטו.
ואז, הגיעה האישה הפלאית, האחת והיחידה, הרבנית ימימה מזרחי, ושחה לי שלא במקרה קרה הדבר. ושריבונו של עולם רצה שהספר יגיע למחוזות רחוקים כדי שיופיו של הבית היהודי יוצג לעיני כל, והשפה שבה הוצגו הדברים הייתה מדויקת לציבור שלא מבין קודים ולא מילים עטופות במלבושי קדושה. כך היה נכון. 'תראי איזה קידוש השם יצא מזה' אמרה בנחרצות ובעין שוחקת. וכך מחתה דמעה מליבי. וכמה היא צדקה.
לא נוכל עוד להישאר ספונים בתיבה כשבחוץ מסתער המבול. ריבונו של עולם מבקש מאיתנו להראות נוכחות, לחייך למצלמה שמונפת מול פנינו. המציאות המורכבת ביותר בקשרים חברתיים היא אדישות. לא כעס או שנאה. מי שמביע רגש חזק כלפי נושא מסוים הוא בוודאי לא אדיש.
משהו מעורר אותו, נוגע בו, ולכן הוא לא יכול להישאר אדיש. והוא בטוח שהוא עסוק בתיקון עולם. או לפחות כך הוא חושב. וזה נותן מרחב לשיח. להתבוננות. להשפעה מיטיבה. ריבונו שלך עולם מזמן לנו דרך המציאות החברתית הישראלית המקוטבת הזדמנות להראות את הפנים היפות של התורה הקדושה, את זיווה של המשפחה היהודית, של זוגיות שלמה, של כבוד לאשת החיל, של חינוך ערכי , ושל זהות לאומית ואישית מגובשת.
כל ביטוי של תורת ישראל סבא מאיים על תפיסות פוסטמודרניות אנרכיסטיות, כי התורה היא שמרנית, היא מציבה אמת מוחלטת, ולכן היא מסומנת כמטרה לחיצי הקרב. ואז מגיעים הניסיונות לכפות את הגישה הפוסטמודרנית בכוח על כל הציבור. אין פה הדרה. אין פה הדתה. יש פה כפייה אנטי דתית.
דגל השוויון בא למסך על ליבת המחלוקת, לזרות מלח בעיני סכלים. יש פה ניסיון ליצור אנרכיה. לטשטש זהויות. ארגוני נשים מגיבים באופן סלקטיבי לאירועים. כאשר נשים מוטרדות על ידי ערבים, או עולים דיווחים על אחוזי פציעות של חיילות בשירות קרבי, דממת אלחוט שוררת במחוזותיהם של ארגוני הנשים.
ויש פה זליגה איטית. מחיקת הלאום מתעודת הזהות. חברת כנסת המבקשת למחוק את המין מתעודת הזהות, וכן את ההורים. ברישום לגן ולטיפות החלב יש רובריקה של הורה 1 והורה 2 וכך בצה"ל. הפגנות בעד סודנים. פרפורי הגסיסה של החילוניות הקיצונית.
אבל כל זה ממש לא משנה. העם בציון צמא למסורת. הוא שבוי בקיסמה. עם ישראל אוהב את ריבונו של עולם. הוא אוהב את התורה. הוא מתעניין בתכנים הקשורים לשבת, לטהרת המשפחה, לזוגיות בריאה ולחינוך יהודי וערכי.
וככל אשר 'יענו אותם' כן יימצא מענה המאיר באור יקרות. אם זאת לימור אברג'ל וכיסוי הראש שלה ושלי ושלנו, או הרב פירר הצדיק שמקבל חשיפה אוהדת ופניה היפות של תפארת ישראל מתגלות דרכו. אם זאת רוחמה בן יוסף שמבקשת להופיע לפני נשים בנקיות או מוטי שטיינמץ, או הרב קריב ששואף לטוהר המחנה, או רבני מכינת עלי הצדיקים שציפורני הנאורים נעוצים בתוך כל סוגיה תלמודית שנלמדה בבית מדרשם.
ומעז יצא מתוק. והרב פירר יזכה להכפיל ולשלש את סכומי התרומות בזכות ההתנכלות בו, שהביא לגישה לגמרי מדוייקת כלפיו וכלפי מפעליו. ועל הדרך עם ישראל הרוויח חשיפה במסכי ענק לפנים היפות של עולם החסד של אנשי תורה. ממש 'פנים אל פנים', אבל בעשרות אלפים.
אין פה מקריות. בדורו של משיח צפים ועולים על פני השיח הציבורי שוב ושוב אייקונים של קדושה – כיסוי הראש, שירת נשים, הפרדה בין נשים וגברים, טהרת המחנה, מבחינת 'ויהי מחניך קדוש'. ועוד רחבה היריעה.
וזה מעולה. וזה מדויק. וזאת הזדמנות פז לקרוא בשם ה' – וידעו כל יושבי תבל כי ה' הוא האלוקים.
וזה דורש מאתנו עבודת עומק. לאחר אלפיים שנות גלות שבנו לארצנו ברחמים גדולים. וארץ ישראל הולכת ונבנית ומשגשגת. וכעת נדרשים אנו להכניס אור לתוך הכלים.
אבל כדי לעשות זאת נצטרך להיות קודם כל 'סגורים על עצמנו'. הציבור החרדי מבין שיש הלכה. ויש פוסקים. ולכן המסגרות נשמרות. הפרהסיה שמורה.
ומה אתנו? האם אכן כך המצב? האם אנחנו מוכנים להיצמד לדעת תורה כשמדובר בהפרדה במוסדות לימוד. בטהרת המחנה. בכיסוי ראש. בשירת נשים. ובהופעות תרבות נפרדות?
אולי ניתן לשאלה להדהד…