אבולוציה, לא רבולוציה

ויקיפדים תורניים.

בעת האחרונה יש יותר ויותר אנשי רוח, ביניהם רבנים מובילים בציבור שלנו, שנכנסים לעובי הקורה של ויקיפדיה. עורכים פרקים, מתקנים ומדייקים, והופכים ממש ל'ויקיפדים' – קרי, שותפים לשיח הפנימי של העורכים ובעלי יכולת השפעה על הנכתב, ובעיקר – יכולת נטרול של אג'נדות עוינות. זאת חשיבה בראש גדול. להיות במקום של הובלה ביסודיות, באהבה ובאמונה. זאת הדרך לאבולוציה אמונית.

כך יוצרים תודעה.

ויש שמנסים לחולל רבולוציה ולא אבולוציה. הכוונה היא לתופעת חלון האוברטון – שיטה מקובלת להטמעת תופעות לא מקובלות כנורמה בתודעת הציבור. השיטה מתוחכמת. בשלב הראשון מארגנים כנס מקצועי, כדי ליצור דיון משותף על הרעיון שרוצים להטמיע. הכנס יאפשר לדון בנושא הזוי ככל שיהיה, כי למדע מותר לחקור כל דבר. לאחר הכנס יפורסמו תקצירים וציטוטים של החוקרים שהשתתפו בו. כך יימחק הטאבו המוחלט שהיה על הדיון בנושא, והוא מועבר מתחום ה״בלתי מתקבל על הדעת״ לתחום אפור יותר. ואז ממציאים שם מכובד שיסתיר את המהות האמיתית של התופעה, ועדיף בלטינית. בשלב הזה כבר אפשר להזיז את חלון האוברטון לתחום הדיון הכאילו רציונלי, על ידי יצירת דיון מלאכותי של בעד ונגד הנושא. ולאט לאט, את אלה שמתנגדים לתופעה אפשר לתייג כשמרנים רדיקליים שמסרבים לקבל הוכחות מדעיות. ואז יוצאים לתקשורת, וכשהרעיון מופיע בכותרות, חלון האוברטון בעצם עובר מהשלב הפופולרי לשלב האקטואלי, בסיוע של לוביסטים מגויסים. והנה, שינינו תודעה.

כך בנושאים הקשורים למשפחה. מתחילים עם כנס פוליאמוריה תמים באוניברסיטה מכובדת, וחושפים את הציבור להתקדמות הרוחשת. ואז נולדים תקצירים וציטוטים של חוקרים שמלבישים תחפושת הגונה לרעיון מורכב. וכך, במקום פוליאמוריה אפשר פשוט לדבר על "אהבה חופשית", לא מגבילה. כמה רומנטי. כמה מבטיח. ואז ייפתח דיון מדומה של בעד ונגד באוניברסיטה מכובדת. ואם יש גוף שמתנגד לכנס, הרי הוא יוגדר כקיצוני ומצומצם בדעותיו. ואז התקשורת כבר תישא בכנפיה את הקול.

אבולוציה של תלמידי חכמים.

"וואי!", את הקול הזה אני מכירה היטב. קול של התפעמות. האיש מדי פעם משגר קריאות כגון אלו לחלל חדר הלימוד שלו, שהוא במרחק של כמה פסיעות מחדר העבודה שלי, ואז אני יודעת שהוא נתקל במשהו באמת יוצא דופן. הסקרנות הטבעית שלי (נדמה לי שזה חלק מהדנ"א הנשי) מובילה אותי לחדרו, ארשת פניי לובשת סימן שאלה גדול. הוא נכנע לחולשה שלי ומספר לי על בחור מיוחד במינו, שהוא שח עמו בדברי תורה תדיר – דעי לך, אשתי היקרה, שהבחור הצעיר הזה יהיה אחד מגדולי הדור. ואכן, באחד המקרים הללו התברר שעיניים חכמות שמסתתרות מאחורי משקפיים גדולות שותפות לחיבור ארבעים מאמרים וארבעה ספרים שהספיק להוציא לאור בימיו הקצרים, עד שנקטעה היריעה באחת, באבחת חיית טרף. היה זה הקדוש הרב איתם הנקין הי"ד. אך התורה שלו תמשיך להאיר את העולם לדורי דורות. כך זה כשעוסקים ברוח.

אני רוצה לתמוה על הנטייה של הציבור שלנו להצטנע בנושא של גידול תלמידי חכמים. בשמחת תורה התפללתי עם האיש (היינו לבד, כמו זוג צעיר) בישיבת נהורא – ישיבה תיכונית חרדית שמשכנה במבוא חורון. לא הפסקתי להתפעל מעוצמת העזות דקדושה שאפפה את בית המדרש. החבר'ה המשולהבים קונים 1,000 דף, 1,500 דף, תמורת "אתה הראית" או הקפה ראשונה. בפשטות. וזאת הנורמה בציבור החרדי. אלה לא החברה הצול"רים. ממש לא. הם עליזים ושמחים ומשתובבים, ועיקר עניינם ועיסוקם הוא לימוד התורה. שנינו הסתכלנו קצת בקנאה. למה? כי הציבור שלנו ברוך עשייה, והתורה חביבה עליו יותר ויותר, אבל עדיין יש לנו דרך ארוכה עד שנזכה להיכנס לגלימתו של הלמדן החרדי. הציבור החרדי מצמיח מתוכו אלפי תלמידי חכמים גדולים בתורה, עם היקף לימוד הרבה יותר משמעותי ממה שמוכר לנו. גם אצלנו זה מתקדם. יש אבולוציה, אבל איטית מדי. יש לנו כבר מאות דיינים סרוגים. מדי שנה נפתחות עוד ישיבות ומספר הלומדים גדל בטור הנדסי. אבל עדיין יש לאן לשאוף.

אני רוצה להציע כיוון פרובוקטיבי קצת. בחלק מהישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר יש הדרכה שלא להתחתן לפני שיעור ד' לפחות. כנראה שיש כמה צדדים להנחיה זו, בין השאר החשש שיועמסו ריחיים על צווארו של הלמדן הצעיר וכך לא יוכל לעסוק בתורה. אבל אני רוצה לטעון שאחת ההשלכות של הנחייה זו היא שחלק ניכר מהבחורים מחמיצים את האפשרות להיות אברכים, שזאת מסגרת שתורמת המון לבניית הבית הפרטי ולבניין התורה בכלל. ומי יודע אם חלק מהבחורים הללו לא היו נשאבים פנימה אל תוך מתיקות התורה לעוד שנים רבות, כדבש מסלע.

לא זקוקה לאחוז בספר תורה.

לפני שנים ארגנו שבת משפחתית ביישוב באזור יריחו. הבאנו את ספר התורה של המחותן היקר שלנו, הרב נחום רכל. היה לנו מניין פרטי, ואל מול נוף מדברי מדהים שחנו מול בוראנו. זכיתי גם לנשק את ספר התורה בשחרית ובמנחה. זה היה מרגש.

אבל בשמחת תורה, בתוך ההמולה, אין לי כל עניין לנשק את ספר התורה או לרקוד איתו. חבל לי לטלטל את הקשר העדין והאינטימי שיש בינינו. הוא גם לא חפץ שעובר מיד ליד. כאישה, יש לי את הפריבילגיה לעצב את אווירת התפילה האישית שלי. ייתכן שאשב על הספה בסלון ביתי, ספל הקפה ממתין לי בקרבת מקום. לפעמים יתאים לי במרפסת או מול השדות המוריקים. ולעיתים אני בוחרת להצטרף (באיחור מה) למניין שבבית הכנסת היישובי, ומעזרת הנשים לחלוש על הרחש, צופה על המתפללים במניין, שאין להם את הלוקסוס של הבחירה ושל הפרטיות.

ואני שמחה בחלקי. אין לי רצון להחזיק את ספר התורה. את הלולב אנענע בסוכה הפרטית שלי, בשעה שתתאים לי, וזאת מחווה ולא מצווה. בבית הכנסת לא אסוב סביב הבימה אין ספור פעמים באמירת הושענות, מנענעת ומנענעת ובפי פיוטים ארוכים וסבוכים. אבל אשמח להשתתף באחד מעשרות ערבי הנשים שהגיעו למפתן המחשב שלי. וזה נפלא. ממש מסממני הגאולה! בשמחת תורה לא ארקוד שעות ארוכות בתוך קהל מיוזע ורעשני, עד כלות רגליי הזקנות. דווקא אשמח להשתתף בלימוד הנשי על כל ספר וספר, כנהוג ביישובנו, בזמן ההקפות.

העולם הרוחני של הנשים בימינו נוסק מעלה מעלה וזה מקסים. והתהליך נבנה, קומה על גבי קומה. אני בוחרת באבולוציה ולא ברבולוציה.