ישנן חוויות שלא שוכחים לעולם. כזו היתה לידתו של אחייני (אחד מתוך תשעים וכמה…) לפני עשרים ושבע שנה.
הזמנתי את הגיסים שלי, תושבי הרובע המוסלמי בירושלים, לשָבָת, והיה נעים מאוד, ממש שֶבֶת אחים גם יחד. לקראת חצות הסתיימו השׂיחנושים, ואורחינו ניגשו לדירת השכנים שנסעו לשבת והותירו אותה בטובם להם. גיסתי היתה בחודש השמיני להריונה. והנה, בשעות הקטנות של הלילה, כמה דקות לאחר שסיימתי את הנקת בננו התינוק ושבתי לשקוע לתוך שינת שבת מענגת – שמענו נקישות קלות בדלת, שהלכו והתעצמו.
בעלי ניגש לדלת ופתחה, ומאחוריה עמד גיסי, כשהוא שואל בהססנות אם אוכל לבוא לראות את גיסתי, כי יש לה קצת כאבים… הייתי אז בסך הכל סטודנטית לרפואה בתחילת דרכי אך יצאתי אחריו ובדקתי אותה, והנה מתברר שהיא כבר בשלב מתקדם של לידה, אי אפשר היה לטעות בזה! בעלי יצא מיד לחפש רכב כדי להסיע את היולדת לבית החולים (לשני הזוגות הצעירים לא היה כמובן אז רכב משלהם), אך בינתיים כבר התחילה להתפתח במיטתם של המארחים לידה ממש… הייתי כאמור רק סטודנטית באמצע לימודי הרפואה, והחוויה הבלתי צפויה הזו מאד הלחיצה אותי, אך כלפי חוץ, כך סיפר אחר כך הגיס, הפגנתי בטחון עצמי למופת.
לאחר זמן לא רב, כמה דקות לאחר שהגיעה אחות הקיבוץ (שבעלי רץ להעירה משנתה) עם ערכת לידה מוכנה, יצא לאוויר העולם תינוק ורדרד, בשל, שמנמן וחייכן (כך הוא עד היום…), בדיוק בזמן כדי שאוכל לנתק את חבל הטבור עם מספריים סטריליות. טיפלתי ביולדת המאושרת ובתינוק הצרחן, אירגנתי אותם לנסיעה, ושלחתי אותם בליווי הבעל לבית החולים על מנת שהאם והתינוק יהיו תחת השגחה מתאימה. בהגיעה לבית החולים, מחוייכת ורגועה, עם תינוק מטופל, שטוף ורגוע בחיקה, שאלו האחיות את גיסתי אם התסריט הנ"ל היה מתוכנן מראש, הכל היה נראה יותר מדי טוב…
נתקלתי בלידות בית מכיווּן אחר כשעבדתי כרופאה בהתנדבות במושב מתתיהו, שהיה אז ישוב קטן סמוך לכפר הערבי חרבתא. רוב תושבי היישוב היו עולים חדשים מארה"ב, חרדים אידיאליסטים, חלוצים וצדיקים, שהקימו במו ידיהם ישוב קטן שממנו התפתחה עיר ואם בישראל – קרית ספר (=מודיעין עילית). פנתה אלי שם אשה, והתברר שלאחר לידת בית, בעקבות דימום מאסיבי שהמיילדת התקשתה לעצור, נפגעו בגופה כמה מערכות הורמונליות, כך שלא היה לה חלב אֵם, והיא גם נכנסה למצב של אי ספיקה שחלתית בלתי-הפיכה.
כמה ימים לאחר הלידה היא פנתה למיון ילדים עקב התייבשות של הילוד, וכשנאמר לה שפשוט אין לה חלב – היא סירבה לקבל זאת, ולא הסכימה שיאכילו את תינוקה מבקבוק. כדי להציל את התינוק בלי לעשות מהומה ישבה אחת האחיות המסורות באישון לילה, כשהאם ישֵנה, והאכילה את התינוק מבקבוק, עד שלאחר מספר ימי אשפוז, וכמה שיחות עם הרופאים, השתכנעה האם שנפל דבר במערכות גופה עקב אותה לידה ביתית…
וזה לא המקרה היחיד; כמה סיפורים [מהחיים!] יש באמתחתי על תינוקות שהובאו לאחר לידות-בית לחדר מיון כשצבע עורם כחלחל והם סובלים מהיפותרמיה [חום גוף ירוד], ונדרשו לייצוב המודינמי וחימום – ממש סכנת נפשות. אמנם קיימים היום מרכזי לידה מסודרים עם מיילדות שאף קיבלו את אישור משרד הבריאות, ואמנם קיים קומץ של מיילדות-בית מומחיות ביותר, אך אני, וגם רוב חבריי הרופאים, ואף רבנים לא מעטים שהתייעצתי איתם בנושא, מעדיפים לידות פחות רומנטיות שיוצאים מהם תינוקות יותר ורדרדים וחמימים…
אין ספק שהנוח מכל הוא לידה 'טבעית' בבית; אך חדרי הלידה בבתי חולים הוקמו על מנת למנוע תחלואה אפשרית שעלולה להיות הרת אסון, ולהתרחש ללא התרעה, כשבן רגע הריון בסיכון נמוך הופך ללידה בסיכון גבוה (למשל בעקבות צניחת חבל טבור). ואכן התמותה והתחלואה העובָרית הסב-לידתית ירדו פלאים מאז שהוקמו חדרי הלידה, ורוב הנשים יולדות תחת פיקוח רפואי רציני.
אתן כמה דוגמאות מוחשיות על מנת להדגים למה, לדעתי, השיטה הזו היא רולטה רוסית. אם, למשל התינוק מראה מצוקה נשימתית, התחילו ירידות בדופק, אספקת החמצן לא תקינה – עלולה להיגרם פגיעה מוחית קשה לתינוק הנולד; או אם נוצר קרע ברחם, לידת רוחב או עכוז עם מצוקת עובר וקרעים בתעלת הלידה – במצב שאין חדר ניתוח, אין רופא קרוב, ואין מכשירים חיוניים, התוצאות עלולות להיות קשות מאוד. זו הליכה על גשר צר בלי מעקה – כאשר צמוד אליו נמצא גשר רחב וסלול! הרי גם בימינו מתירים לנסוע בשבת לבית חולים על מנת ללדת שם, גם כשיש מיילדת בסביבה. הצורך בקיום מצוות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' עדיין רלוונטי מאוד.
יש אמנם צדק מסוים בהרגשה של זוגות רבים, שקיימת הגזמה מסוימת במערכת הניטור והטיפול בחלק מהמרכזים הרפואיים, ויש אי נעימות רבה בשיטת 'הסרט הנע' בכמה מחדרי הלידה. אולם צד זה אינו מגיע לקצה קרסולי הסכנה הגמורה שיש בלידה מחוץ לכותלי מרכז רפואי אמין ומסודר. זאת ועוד, בעקבות התחשבות ברחשי הנשים ובדרישות מהשטח הוקמו חדרי לידה עם ג'קוזי, עם כדור לידה, ועוד אביזרים מיוחדים כיד הדמיון, על מנת להפוך את חדרי הלידה לידידותיים יותר, ביתיים יותר, וטבעיים יותר.
אך 'לידת הבית' המעניינת ביותר שחוויתי התרחשה כחודש לאחר אחת מהלידות שלי, אף היא בשבת קודש, כשחתולה שכונתית החליטה להמליט את גוריה באמצע חדר השינה שלנו בדיוק בזמן מנוחת הצהריים.
בעלי התעורר מצרחותיי הרמות וניסה, בלא הצלחה לגרש אותה מן החדר, ובלית ברירה אנחנו התפנינו והשארנו את החדר עבורה עד מוצאי שבת… עד היום לא ברור לי אם הלידה התרחשה דווקא בחדרנו באופן מקרי – או מפני שהחתולה חיפשה את ביתה של המיילדת…