בארה"ב, אחד מכל ארבעה רופאים פעילים הוא מעל גיל הפנסיה. וכך גם בקנדה, אוסטרליה, מדינות שונות באירופה, וגם בארץ.. חלק מהסיבה היא שעד שמסיימים את הלימודים ואת ההתמחות הארוכה, לא נשארו כל כך הרבה שנים לממש את הנלמד. ויש גם מחסור ברופאים.
עבודת הרופא מספקת אתגר אינטלקטואלי, תחושת סיפוק של נתינה והגשמה עצמית. עבודה מעבר לגיל הפנסיה מאפשרת לרופא ליהנות מאיכות חיים גבוהה, שביעות רצון, ומסגרת חברתית ומוסיפה לבריאות הפיזית והמנטלית שלו.
צריך לזכור שרופא שעבד שנים רבות במסגרת נוקשה ומחייבת, שבלעה כל רבב של זמן פנוי, עלול להתעורר יום אחד בהיר כשהוא פנסיונר, חסר כל מעטפת חברתית, כשתחביביו נזנחו לאנחות. הוא פשוט לא מצא את הזמן לפתח לעצמו פעילות פנאי. וכך, מסתבר שהוא לא מנוי לחדר כושר וגם לא למועדון האופרה, ולעיתים אפילו לא לדף היומי..
ומעבר לכך. מקצוע הרפואה מהווה עבור מירב הרופאים מרכיב מרכזי בזהות העצמית, המאפיל על זהויות אחרות. ואז, עת מתעמעמים צלילי פעמוני הגיל, אט אט- המנגינה נגמרת, ומגיע היום בו צריך להיפרד. הוא מסיר מחלוקו הלבן את התג עם שמו, מעפעף לעבר החדר בו שהה במשך מירב שעותיו ושנותיו, מזה עשורים רבים, ביום ובלילה, ומתחיל במלאכת הפרידה.
מהקיר הוא תולש, בחרדת קודש, את התעודות, את המדליות, את עשרות המכתבים ,מעטרי התמונות של מטופלים אסירי תודה, ומפנה את הניירת שבשולחן העבודה. מבט אחרון של געגוע מלווה את יציאתו מהחדר, והוא מסובב את ידית הדלת המוכרת כל כך, ומכבה את האור. על מפתן הדלת, ביד נרעדת, הוא מסיר את השלט הכחול עם האותיות הלבנות –'דוקטור…'
ואז הוא נשבר.. זה הרי הרבה מעבר לחתיכת מתכת חרוטה – השלט הזה מקפל בתוכו את הכול- את ה'טייטל', את המהות, את הנתינה האינסופית, את האחריות על חיי אדם וגם על הכשרת הדור הבא. השלט המתנוסס על דלת חדרך נותן לך להרגיש שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך. והנה, זה קורה. ויש לך מחליף. והדגל יורד לחצי התורן.
ואז, עוברת חצי שנה, והוא מלווה מטופל לאשפוז במחלקה, ולהפתעתו ולבושתו, הרופאים הצעירים הספיקו לשכוח אותו- הוא הפך לאנונימי במקום בו השקיע את מירב שנותיו, ורק הצוות הסיעודי הוותיק והקבוע מאיר לו פנים ומתייחס לבקשותיו..
ואולי הוא יחליט שלא לפרוש. הניסיון הרב שרוכש הרופא הוא נכס למערכת הבריאות שנדמה ולא השכילה להאדיר זאת. הפז"ם שהרופא הכסוף צבר, מעניק לו יתרון באבחון מצבים מיוחדים ושל מחלות נדירות, כתפיים רחבות המעניקות גישה טיפולית רגועה ומאוזנת, ופרספקטיבה רחבה, עתירת שנים.
וכך גם בזוגיות. לפעמים נדמה שהחגיגה נגמרת. כיבוי אורות. אנחנו נפרדים מהזוהר של ראשית דרכנו כזוג. יש המון פרידות בגוף ובנפש בין חגיגות הכסף לזהב. סוגרים דלתות ופותחים אחרות.
ומעבר לכך, הכול כבר ידוע. מה אפשר לחדש? נדמה כי תמו הפרפורים והמסתורין שליוו אותנו אז, כשהכול היה בראשיתי. אבל מאחורי המעטפת הזוגית הכסופה ארוכת השנים, יש משהו כל כך עמוק, ורגוע, ואמתי, ויציב, ומרגש, והפז"ם הזוגי רק מוסיף לו רוב חן.
וכמה המבט זה על זו רחב אופק, והוא כולל את הנחת לו זכינו ואת הנחת שעוד מצפה לנו. אין תחליף לזוגיות עתירת שנים. היא הכי רומנטית שיש. גם הירח , נטולת הזוהר והאון של השמש המנצנצת, חוגגת במלוא הדרה וקורצת לנו שנצטרף עם כל הלב לחגיגת האהבים, בט"ו באב.