אני מעדיפה תקשורת כתובה. כך אני נוהגת גם עם המטופלות. כשאת מתכתבת, יש לך אורך רוח להתבונן על הדברים, לשנות אם צריך, להסתכל על התמונה בצורה שקולה, בנחת. וזה לא מוגבל בזמן…אני יכולה לענות בנחת בחצות בלילה, אם מתאים לי כי יש לי נדודי שינה או שהבת שלי חוזרת בטרמפים ואין מצב שאירדם לפני שהיא תיכנס הביתה. אם אני באמצע מאמר, או שמטרידה אותי פגישה במרפאה…
אגב, יש לי חמש כתובות דוא"ל- לא סופי… אבל אין לי איפון. וזה עקרוני. ולכן כשאני ניגשת לענות למאות המיילים שאני מקבלת ליום, אני בתנוחת ישיבה, על כיסא משרדי מרופד, מול מחשב נייח, עם כוס קפה מהביל, ומנות גדושות של סבלנות:
חשבתי ללמוד רפואה. אני חולמת על זה שנים רבות. אך לאחרונה, לאחר שאני קוראת את הדברים שאת כותבת במדור 'אתנחתא' על החוויות המטורפות שעברת בתורנויות ועל העבודה הקשה, אני מתלבטת. אמא הציעה שאפנה אלייך…
– דר חנה, בתי חוגגת בת מצווה רצינו להביא הגיגים מנשים משפיעות במגזר. מאד נשמח אם תוכלי לכתוב לה כמה מילים …
– במאמר האחרון כתבת על ניתוח חדש להורדה משקל- שיטת בלון. נשמח לקבל המלצות על רופאים ובתי חולים בהם כדאי לברר על הניתוח.
– דר חנה, אני בחור תורני בן 30 שלא מוצא את האבדה. קראתי בעיון את דברייך על בדיקות גנטיות. הורי קברו שני ילדים שחלו במחלת הטייזקס. אני נשא. האם את חושבת שכדאי להעלות את הנושא רק לאחר כמה פגישות? האם כדאי מראש לבקש שהבחורה תבצע בדיקת דור ישרים לפני שאנחנו מחליפים פרטים אישיים נוספים?
– דר חנה, קראנו את ספרך החדש, ביחד, וזה פתח בינינו שיח זוגי מדהים. אנחנו נשואים עשרים שנה, ואני בכלל לא נהנית מחיי אישות…והיא ממשיכה ומפרטת בפרטי פרטים….
מפליא בעיני, מה המקלדת מוכנה לסבול…אלו נושאים שזוקקים דיון בשש עיניים, בנושאים כאלה חשובה שפת הגוף, האינטונציה, המבטים…
אך אולי המרחק שהמקלדת יוצרת והפרטיות שהיא מאפשרת גורמים לכך שהיא בהחלט סובלת הכל.