להרפות ולהתרפאות

חודש אייר הוא חודש המסוגל לרפואה, אייר – ראשי תיבות: 'אני ה' רופאך'. לכל אחת מאיתנו יש
הזדמנות פז להתרפאות מכאב פיזי, נפשי, מדומה או אמיתי, זהו חודש סגולי ומיוחד, אנחנו רק
צריכות להושיט יד, לרצות להתרפאות והריפוי יגיע מנחם ואמיתי.
איך עושים זאת? איך נעזור לעצמנו להתרפאות?
בדיוק בשביל זה קיימנו ראיון מרתק ומיוחד עם ד"ר חנה קטן – רופאת נשים, סופרת, מרצה ומעל
הכל – אמא למשפחה ברוכת ילדים בלע"ר. אי אפשר שלא להתפעם מקיסמה האישי, מהנשיות
המעודנת, הרכה והשופעת, מהאכפתיות שלה והאהבה הגדולה לכל אישה באשר היא. לקליניקה
שלה )בירושלים ובבני ברק( נכנסות נשים עם מועקה על הלב ויוצאות עם תקוה גדולה, הן נכנסות עם
כאב ויוצאות עם נחמה. הכל נעשה מתוך ענוה אמיתית ותחושת שליחות כשהבסיס לכל התזה
הרפואית במרפאה היא האמונה החזקה שהכל מאיתו והכל לטובתינו.
אתן מוזמנות לחווית קריאה ממכרת לכל אישה שאוהבת את עצמה ורוצה לשמור על המתנות
הנדירות שניתנו לה – כאישה.
***

לכל אשה יש יכולת סגולית מופלאה 'להבריא' את עצמה ולתפקד גם במצבים פיזיולוגיים של
חולשה וכאב. היכולת הזו מדהימה בעיניי – איך יתכן שאשה שעברה מסע ארוך ומתיש של
תשעה חודשי המתנה, לידה, תשישות וכאב קמה על רגליה אחרי יומיים שלושה וחוזרת למסלול
תיפקוד רגיל?
מנין היא שואבת את הכח לנהל את ביתה עם שפעת פשוטה של חורף, דלקת גרון וכאבי ראש
כשמקומה הטבעי והרצוי היה במיטה עם כוס תה מהביל ושמיכה?

כאישה, אני חווה ורואה את התופעה הזו סביבי בתדירות גבוהה מאד, אך כאחת שלא בקיאה
ברזי הפיזיולוגיה הנשית, אני מסתכלת על זה כ'נס' ממש, אולי את – ד"ר קטן, תוכלי להסביר לי
איך זה קורה לנו, מאיפה אנחנו שואבות את 'יכולת העל' הזו?
ראשית, אני לא יכולה לומר שהתופעה הזו היא חיובית, אבל זה מה שקורה. הריפוי הפיזי הזה הוא
ריפוי מדומה )וגם הנפשי, עליו נדבר מאוחר יותר(, זאת אומרת שאשה לאחר לידה נמצאת במצב
גופני ונפשי עדין מאד, היא לאחר תקופה ארוכה של התרחשויות פיזיות ולא מצופה ממנה כלל
לחזור לעצמה לאחר יומיים שלושה, היא זקוקה להתאוששות איטית ומדורגת, לאט לאט – ב'צעדי
בייבי' – לחזור לעצמה. זו הסיבה העיקרית שחופשת הלידה התארכה לחמישה עשר שבועות ואנחנו
נלחמים שתתארך עוד יותר. חופשת הלידה לא הוארכה על מנת לאפשר לאם להיות עם תינוקה פרק
זמן ארוך יותר – אלא אך ורק בשביל להעניק לה זמן ריפוי ואיכות לעצמה.

מבחינה פיזיולוגית לוקח לגוף לחזור לעצמו כשישה שבועות והתהליך הזה מרמז גם על פרק הזמן
הנפשי בו האישה מתאוששת ומתחזקת. לכן, כשאת מתייחסת לזה כ'כח סגולי' או כ'נס', אני ממש
מסתייגת ומרגישה בצורך דחוף להעביר כאן מסר חשוב ליולדות הטריות, ולאותן נשים שלא חשות
בטוב ולהסביר למה, באמת, התופעה הזו מתרחשת )ולא מהכיוון החיובי שלה(:
כל אישה נמצאת במצב ציפייה / דרישה עצמית של להיות 'אשת חיל', בעידן בו היטשטשו התפקידים
ומטלות רבות נערמו על כתפי הנשים איבדנו את ה'פגיעות' הנשית, את היכולת הטבעית שלנו להיות
חלשות. יש מין תחושת מחוייבות להיות 'מושלמת / חזקה / מתפקדת בכל הזירות ללא חת'.
אישה יקרה, מותר לך להיות חלשה! זהו חלק אינטגראלי מהנשיות שבורכת בה, אל תנסי להיות
חזקה כשאת לא חזקה, אל תנסי להוכיח לכולם שאת משתלטת על הכל כשאת לא משתלטת, תני
לגוף ולנפש שלך את המנוחה לה הם זקוקים, תאפשרי לעצמך להרפות כשצריך ולהתרפאות ריפוי
יסודי ואמיתי.

החולשה הזמנית הזו היא מתנה שהוענקה לך משמיים כדי שתוכלי להתחזק ולמלא את מיכלייך בכח
מחודש, במקום לתפוס את המתנה הזו בידייך – את בוחרת להתעלם ממנה, לא להקשיב לה ובכך
את מזיקה לעצמך. בעצם, 'יכולת הריפוי' שדיברת עליה בשאלתך, היא מזוייפת, היא נובעת ממקום
לא בריא. מותר לך לשכב במיטה וזה לא פוגם במאומה באמהות שלך, את אמא נהדרת! אמא נוכחת
וקשובה לצרכיה שחושבת על העתיד שלה ושל משפחתה… אמא שלוקחת אתנחתא מכל הריצות
ומתמקדת במה שחשוב עכשיו. )כמובן שאני מדברת על מצב נורמלי ולא קיצוני של חולשה מתמשכת
או שינה מרובה – מצב הדורש התערבות מקצועית(.
זה כיף ומרגיע לשמוע את דברייך, כי הדבר שמייסר ביותר אישה 'חלשה' זו העובדה שהיא לא
יכולה להיות 'אמא מושלמת כמו כל האמהות', המחשבה הזו מייסרת יותר מהכאב הפיזי או
החולשה.

מחשבה כזו לא אמורה לעבור בראש בכלל, היא מנוגדת לטבע הנשי, זו מחשבה שהתלבשה עלינו
בעידן המודרני. אישה אחרי לידה או אישה עם שפעת וכאב ראש מצוי צריכה להרגיש נינוחה ורגועה
עם המצב שלה, כמו שאמרתי מקודם, זו מתנה שניתנה משמיים כדי לאותת לך: קחי מנוחה. תחיי
עם זה בשלום, ואל תנסי להיות 'פייטרית' במקום שלא דורשים זאת ממך…
אחרי לידה בפרט, את נכנסת לתקופה שהיא בגדר 'מלכות' המאפשרת לך להתמסר לעצמך, בקצב
איטי, נינוח וממכר. היית כור היתוך למשהו גדול ומיוחד ועכשיו הזמן שלך להתאושש. אחת התמונות
היפות בעיניי היא תמונת הנשים החרדיות בבתי החלמה, שמסתובבות עם חלוקים בנינוחות, מעל
הזמן, יודעות שיש מי שדואג לילדים ולבית, ארגוני החסד המדהימים שתומכים ביולדות ובתמיכה
הסביבתית של משפחה וחברות.

אפשר לסכם ולומר: תאפשרי לעצמך להיות באפס כח כי זה הריפוי הנכון והרצוי לך ולמשפחתך. זהו
זמן להתבוננות, להתחדשות ולהנאה מדברים קטנים שלא נראים בחיי היומיום המטורפים.
זו, בעצם, האנטיתזה למציאות הרווחת בה נשים מתכננות עולם ומלואו לתקופה של חופשת
הלידה…
נכון, וחבל שכך. 'אחרי הלידה' היא תקופה זהה לתקופה של 'אחרי החגים' שדוחים הכל לאחריה
ומתכננים לו"ז צפוף של הספקים, הכל מצטבר לימים האלה ובמקום לסגור את דלת חדרך ופשוט
לישון – את מוצאת את עצמך מתרוצצת בין אינספור מטלות אחרי לילות טרופי שינה. בשבועות
הראשונים לאחר לידה – כל רגע של שינה הוא קודש!

חופשת הלידה נועדה לכך שנשים תרשינה לעצמן להיות במיטה.
זהו מסר מציל חיים ממש, מקרים רבים של דיכאון לאחר לידה נובעים מהתנהלות לחוצה ולא
מאפשרת. מעבר לזה, זה גם ענין של השקפה יהודית בסיסית: המרכז – בחיי האישה – זה הבית,
ההורות, את עיקר הבית, אם כך – למה את בורחת מזה? יהיה לך מספיק זמן, בעז"ה, להשקיע בכל
מה שמסביב ולעשות 'רושם על כולם'. הידיעה שאת מעל הזמן ולא ממהרת לשום מקום מטעינה את
הנפש בכוחות מחודשים. אי אפשר לנהל חיים שלמים במירוץ מטורף, הגוף חייב את השקט הזה, זה
כמו – להבדיל – השבת, שניתנה לנו כדי להטעין את הנפש בכח רוחני, חופשת לידה )או מחלה
קצרה( היא כמו שבת לגוף שלך, נצלי את הזמן ל'הטענה' מחדש.
התקופה הזו עוברת, היא זמנית כך שחבל לפספס אותה, יש בה המון מתיקות… השנים חולפות
והרגעים חומקים והעבודה —- נשארת תמיד. היום תוחלת החיים גבוהה וגיל 60 , 70 הוא מלא
בעשייה, חבל שתסתכלי בעתיד ממרום גילך ותגידי: חבל פיספסתי את זה, את הרגעים השלווים ואת
המנוחה.

אמהות זו מתנה ואי אפשר לתת לה להחליק בין שאר המשימות, היא חייבת לקבל נוכחות עם כל
המתנות הנוספות שמתלוות אליה בעיסקת החבילה.
הייתי מגדירה: לאפשר לעצמי קיום כאישה עם כל החולשות והצרכים שלי.
ממש כך. רק שאני אתקן ואומר שאלו לא חולשות, להיפך, אם את מודעת ומחוברת לצרכים שלך –
את חזקה, יש נשים רבות שמסתובבות בהישרדות ובחוסר מודעות עצמית, צאי מהמחשבה המוטעית הזו: את לא חלשה – את חזקה! אין לך כח סגולי לריפוי – את זקוקה למנוחה כדי
להתרפאות! תני לנשיות שלך נוכחות ואל תברחי ממנה. תסתכלי פנימה לתוך עצמך, לצרכייך
והתחברי, היי מחוברת לעצמך, למתנות המדהימות שניתנו לך כאישה גם אם לפעמים הן נראות לך
כנטל / סבל שהיית מוותרת עליו בקלות.

כל האמור לעיל תקף גם כלפי נשים שחולות בשפעת, התקררות זמנית, כאב ראש וכד' ולא
מאפשרות לעצמן פסק זמן של מנוחה, התנתקות מעשיה ורגעי חסד של הטענה מחודשת.
מתוך נסיון ועבודה של שלושים שנה בקליניקה, אני יודעת בוודאות שהקב"ה לא נותן סתם את רגעי
החסד הללו, כל מיחוש, כאב, חופשת מחלה וכד' באים על האישה מתוך רחמים אין סופיים, אני
לוקחת את זה למקום אמוני כי כך אני רואה זאת בחוש. נשים רבות זקוקות למנוחה באופן קריטי והן
לא מודעות לזה והקב"ה ברוב רחמיו שולח איתותים לגופן ומסמן: התעוררנה פן יהיה מאוחר!.
מאלף. בכדי להגיע לריפוי פיזי מוחלט, אני חייבת לתת לעצמי את היכולת להיות 'פגיעה' /
'חלשה' / 'מוענקת' ורק כך להגיע לריפוי פיזי מוחלט ולא מדומה, כפי שפתחת בתחילת דברייך.
אני רוצה לקחת את הרעיון הבסיסי הזה גם לריפוי נפשי. נשים רבות חוות בתקופה כזו אחרת
)לאו דווקא אחרי לידה או בחופשת מחלה( סוג של תשישות נפשית, שחיקה, עייפות 'מהחיים',
מהמטלות, מהעומס, מהמחויבויות הבלתי פוסקות… איך כאן, בתוך כל הסחרור הזה הן יכולות
'לנוח נפשית'? לא נראה לי שמישהי מהקוראות תהיה מוכנה לקחת 'חופשת חיים' לכמה
חודשים… אז איך בכל אופן עושים זאת?

כאן מפעילים את צמד מילות הקסם: 'סדר עדיפויות'. אחרי 120 שנה אף אחד לא ידון אותך אם
ריצפת הבית שלך היתה בוהקת או מטונפת, לא תקבלי מקום חשוב יותר בגן עדן רק בגלל שסל
הכביסה שלך היה מרוקן תמיד…ואת היית עצבנית ותשושה. אבל כן, תקבלי שכר לעין ערוך על כל
חיוך ולטיפה, על כל הכלה ומילה טובה, עשית את זה? קירבת אלייך את הלבבות, פיספסת?
הרחקת…
לכל אישה יש את המטלות שגורמות לה לשחיקה ויש את אלה שמעוררות אצלה חיים, או לחילופין,
יש מטלות שבתקופות מסויימות מעייפות במיוחד ובאחרות נסבלות או אפילו מהנות. כל אחת חייבת
לעשות לעצמה סדר בחיים, ואני תמיד מייעצת להתיישב עם דף ועט ולכתוב, מה עושה לך טוב ומה
שוחק, מה מעורר ומה גורם לך לכיבוי – ופשוט ל-ו-ו-ת-ר על מטלות שגורמות לך שחיקה. במקביל
למלא את עצמך בתכנים שעושים לך טוב.

אני מאמינה באמונה שלימה שברגע שאשה דואגת לעצמה מבחינה נפשית וממלאה את עצמה
בתכנים רוחניים, בהנאות קטנות או בפעילות ספורטיבית – הרע והשוחק אט אט מצמצם מקומו עד
שנוכחותו כמעט ולא מורגשת. נפש מרוקנת מתמלאת אך ורק בעושר רוחני )כשאני מדברת על רוחני
זה לאו דווקא במובן הפשוט של המילה, זה יכול להיות גם ספר טוב ויציאה עם חברה…(.
לפנות מחייך פעולות או הרגלים שגוזלים ממך מקום ולהכניס במקומם פעולות חדשות שיחשפו
בתוכך מקומות חדשים שטרם ידעת על קיומם. כל אישה – לאחר חיפוש אמיתי – תמצא את נוסחת
הפלא, את המעשים הקטנים שיביאו לה אושר ועושר פנימי. אי אפשר לוותר על זה, את לא יכולה
להיות תמיד במאזן שלילי של הענקה ונתינה כשאת לא מוענקת ומקבלת.
אי אפשר לאהוב )את משפחתך / סביבתך וכד'( אם את לא אוהבת קודם כל את עצמך )כמובן שאני
לא מדברת על אגוצנטריות שלילית(. אשה שנמצאת במצב שחיקה, עייפות ועצבות כנראה לא היתה
מספיק מחוברת – עד עכשיו – לעצמה ולא הקשיבה לנפש ולצרכים שלה. עלייך להיות תמיד מכווננת
עם עין פקוחה על הדברים שמשמחים אותך. אם עכשיו את מרגישה שלא מתאים לך )מבחינת כח
פיזי/נפשי( להכין ארוחת צהריים לשכנה שילדה – אל תעשי את זה, דאגי בראש ובראשונה לצרכייך,
שמרי את הכוחות שלך לעצמך ולמשפחתך.

אני לא יכולה שלא להפנות אלייך שאלה אישית, איך את עשית זה? כשקראתי בשקיקה את
ספרך "חיי אישה" לא האמנתי שאפשר לנהל חיים כמו שניהלת… אישה צעירה מטופלת
במשפחה גדולה בלי עין הרע, תוך כדי לימודי רפואה מפרכים, סטאז'ים ומשמרות בשעות לא
שעות, איך שרדת את התקופה הזו עם הנוסחה של סדר עדיפויות?

זו היתה תקופה מאד קשה, בימים שלא היו פלאפונים ולא היה לי רכב, את כל הנסיעות התכופות
עשיתי בהיטלטלות באוטובוסים, את הלימודים המשכתי במקביל לטיפול השוטף בבית ובקטנטנים
ומה שהחזיק אותי לאורך כל הדרך היה אופי ההתנהלות שלי, בכל תקופה בחיי הייתי מנהלת מחדש
'סדר עדיפויות', שום דבר לא היה ברור לתקופות ממושכות, לא התחייבתי לעצמי לסיים את
הלימודים או להוציא דוקטורט, כל פעם בחנתי מחדש את היכולות שלי והתמסרתי לתקופות קצרות
ומוגדרות – הכל במנות קטנות, ולבסוף…. עם המון סייעתא דשמייא הצלחתי להגשים חלומות.
תמיד דאגתי לשים את הדגש על הדברים החשובים ביותר: שיהיה לי כח לחייך לילדים ולבעלי,
למלאות את חדרי דירתי באור הנשי המיוחד שהוענק לי וביכולת המופלאה להיות עיקר הבית. לא
לתת לצרכים פיזיים חסרים לנגוס בחוויה הרוחנית והריגשית. זה מה שנקרא לחיות חיים גדולים
)שפעמים רבות נוצרים מהדברים הקטנים(.

אנחנו נמצאים היום במציאות חיים סביבתית שמאדירה רק דברים גדולים, לחיצוניות יש כח רב והיא
מכתיבה את סדר היום – אל תתפתי לה. לפעמים נדמה שלהלביש את הילדים בביגוד הכי אופנתי
ולדאוג לחלונות לסנוור את עיני השכנה חשוב יותר מישיבה משותפת עם הילד על ספר שהביא
מהספריה, הרמת פרוייקט גרנדיוזי שיזכה אותך בתפיחות על השכם שווה יותר מהנחת סיר מרק על
הכירה… כי ביננו, מה זה סיר מרק מול פרוייקט מרשים? ככה זה כשהעולם מאדיר חיצוניות, וכאן
טמון ההבדל בין 'חיים קטנים' ל'חיים גדולים', בין אושר מדומה וזמני לאושר צרוף ואמיתי. אני חושבת
שמהתפיסה הזו באה גם השחיקה והעייפות, אנחנו מחפשות לעשות דברים גדולים, לא מסתפקות
ב'עשיה הקטנה' לכאורה, שכל עקרת בית מכירה מקרוב, כשאת לא מספיק מעריכה את מה שאת
עושה – את נשחקת. שבי עם עצמך ותבחני מחדש מהו סדר העדיפויות הטוב והנכון עבורך שיביא
אותך לשמחה אמיתית )יכול להיות שתצטרכי לפעמים לוותר על סיר המרק לטובת הטענה רוחנית /
עשיה וכד'(, אבל אל תשכחי לעולם שהאושר הנצחי נמצא בסביבתך… ואת יודעת מה? דווקא בגלל
שאני רופאה עם רזומה של שלושים שנה, סופרת ומרצה אני יכולה להבטיח לך שאת העונג האמיתי
אני שואבת מהבית, מבעלי ומהילדים…
ויש עוד דבר חשוב וקריטי כדי להתרענן – הטיפוח החיצוני. אל תתני לעבודה ומעמסת החיים לנגוס
במראה החיצוני שלך, את תתני לעייפות להכתיב את נוכחותך. מראה מטופח נותן כח, מעניק ביטחון
ומרפא את הנפש.

מה קורה עם העייפות שדיברנו עליה מגיעה ממקום של אכזבה? זו יכולה להיות אכזבה מעצמי,
מההישגים שלי, מהילדים, מבעלי, מעוד אינספור דברים שמרכיבים את חיי. איך 'מרפאים'
אכזבה?
תפילה. תפני לריבונו של עולם, תשוחחי איתו ותספרי לו. הקב"ה מנהל את העולם ועם כל הכבוד לך
ולכל העשיה שלך את 'חלק מזערי' בכל מתכונת החיים האלוקית הזו, את מרכיב אחד ממליארדי
רכיבים שהוא מניע ומחיה בכל יום. הוא – ורק הוא -בחר עבורך את המסלול הכי נכון ומדויק בשבילך,
הוא דאג שדווקא הגבר הזה שאת חיה איתו – יהיה בעלך, שהנשמות הספציפיות שירדו לעולם דרכך
– יהיו ילדייך, שהעיסוק שלך – יהיה מקור לפרנסתך, שבבנין שלך תגור השכנה שמרגיזה אותך ובבנין
ממול חברתך הטובה… הכל מנוהל בדיוק אלוקי, וכשתאמיני ותפנימי שהכל מלמעלה בתזמון ובעיתוי
מושלם לא יהיה שום מקום לאכזבה. האכזבה מגיעה מרצון לשלוט בחיים, אם תביני שאין לך יכולת
שליטה על חייך ותיכנעי בענווה להחלטות שלו מתוך אמונה שהכל באמת לטובתך ולטובת המסלול
שהועד לך משמיים – האכזבה תיעלם מאליה. מאד קל לדבר על זה – קשה מאד לחיות את זה. רק
התפילה והלימוד התמידי בנושא האמונה יכולים לחולל את הנס בחייך – ולרפא את האכזבה
משורשה.

זכרי תמיד, אם את עושה את תפקידך נאמנה כאם וכרעיה – דייך, כל השאר לא בידייך, ממילא אין
מקום לאכזבה או לרגשי אשמה. הסתכלות בעיניים אמוניות מעניקה שלווה ושמחה ובלי זה אי אפשר
לחיות, זה להיקרע כל הזמן ולהתאכזב פעם אחר פעם.
לסיום, תני לנו תובנה אחת, שבטח נערמה על אינספור תובנות שאספת בדרכך מלאת העשיה,
איך אנחנו כנשים יכולות להיות 'שופעות' ומשפיעות על סביבתנו אור גדול וחיובי בתוך הבית
פנימה.

אין פטנט או לחיצה על כפתור, זה מהלך שלם של התחברות והתמקדות ברגע הזה, לא בכל מה
שמסביב, במה שהיה או שיהיה. הרגע הזה נעים לך? התמקדי בו, האדירי אותו וממנו תשפיעי על
נקודת הזמן בהווה. לא להיות ב'החמצות של העבר' או ב'חרדות מהעתיד'. תהיי עכשיו רק פה את כל
השאר 'תזרקי' אליו והוא יגן וירפד את חייך. תרגישי תמיד שהקב"ה איתך, להרגיש ב'אמת' לא
ב'כאילו'. יש לי חברה טובה שחיה ממש את מציאות ה' בחייה, כמה פעמים יצא לי להאזין לשיחות
שלה עם ילדיה במהלך נסיעה וכשהילדים שואלים אותה: 'אמא את לבד באוטו'? היא עונה להם: 'מה
פתאום לבד, אני עם ריבונו של עולם'…