זה כן לטלפון
לאחרונה חגגתי אירוע היסטורי – אסיפת ההורים האחרונה שלי. מזה יותר מ-30 שנה אני פוקדת את בתי הספר של ילדיי בנחישות ובגבורה, למרות העומס הבלתי נסבל באזור ההמתנה ולוח הזמנים שמהתל בנו. אני מוצאת את עצמי מרחמת על המורים המסורים שכלואים בחדרם עם הורים שמצאו הזדמנות להתפלסף על הישגיו של ילדם המושלם בשיעור התעמלות.
אז עכשיו נכנעתי. התחלתי לנהל אסיפות הורים טלפוניות, לשמחת רגליי העייפות והלו"ז התובעני. כך שאין לי מושג איך נראים המורים של ילדיי, ורק את קולם אני שומעת. זוהי אסיפת הורים עיוורת.
אבל גם את רופאת המשפחה מטעם קופת החולים שלי לא פגשתי מעולם. אנחנו מתראות דרך תכתובות מייל, וזאת רפואה עיוורת. האם זה טוב?
האמת היא שמובילי דעה בעולם הרפואה מבקשים להאריך את משך המפגש בין המטופל לרופא ל-20 דקות ויותר, בעיקר בגיל מתקדם. הטענה היא שהרופא שפוגש את המבוגר בשיחה מעמיקה הוא הקו הראשון בשמירת הבריאות שלו. כך יופחת הצורך בהוספת מיטות ותקנים בבתי החולים. הבראת מערכת הבריאות תבוא באמצעות העברת מירב הטיפולים לקהילה, העצמת רופא הקהילה והגבלת שירותי בית החולים למקרים הדחופים והמורכבים יותר. כולם הרי יודעים שבית חולים הוא מקום מסוכן, בעיקר לזקנים, כך 4שצמצום האשפוזים יציל חיים.
וגם בהורות – מפגשי הורה-ילד בתוך ד' אמותיו של הבית הפכו לנדירים יותר. חבל להתאמץ ולעלות 20 מדרגות. את ההזמנה לארוחת הערב המלצרית יכולה לקבל מהנסיך הקבור בתוך חללו של מחשב בחדרו האטום על ידי לחיצת מקש פשוטה. אבל זאת אימהות עיוורת ואילמת. במקום שמקום ההורה יועצם, בדיוק כמו רופא הקהילה – אנחנו מטילים את כובד האחריות על המורה, שבדיוק כמו הרופאים בבתי החולים מכיר רק חלק מסוים של הילד. כי הרי כולנו לובשים מסיכות שונות.
לגלות פנים אחרות
רבות נכתב וסופר על השריטות שהביאו עמם בתי הילדים בקיבוצים, שסירסו את ההורים וניתקו באכזריות את חבל הטבור המשפחתי. בוגרי הקיבוצים מרבים להלין על כך שנגזלו מהם שעות אבא ואמא, נשיקות לילה טוב וסיפור לפני השינה, חוויות משפחתיות, קשרים עם אחים ביולוגיים וחום של בית.
בקיבוץ, כמו בכל היישובים הקטנים, יש גם קושי נוסף, והוא שאין אפשרות להחליף מסיכות, כי הסביבה האנושית לא משתנה. מציאות זאת היא לא טבעית, כי לכל אדם יש מופעים שונים, צדדים שונים ומעגלי חיים שונים המאפשרים לו לגלות את פניו האחרות בחילופי מקום וזמן. אבל אם הוא נמצא באותו מעגל באופן תמידי – הוא מפסיד הזדמנויות לביטוי עצמי.
טובת הילד במרכז
אך מה לנו כי נלין על טראומות ילדי הקיבוצים. הרי גם אנחנו מסרסים את כישורי ההורות הטבעיים שלנו לטובת פיתוח קריירה ומבלים הרבה פחות מדי שעות בבית, ויש לזה תג מחיר.
השאלה היא עד כמה אנחנו שמים את עצמנו במרכז. מה היא הנקודה שמניעה אותנו? לפעמים זה מתחיל כבר בלידה – ואני יודעת שאני פוסעת כעת על חבל דק ומסוכן – למשל בלידות בית. מחקר שבוצע לאחרונה בבית החולים סורוקה מצא תמותת תינוקות גבוהה פי שלושה בלידות בית לעומת לידות בבתי חולים. תוצאות אלו תואמות מחקרים ידועים ונרחבים שבוצעו בארצות הברית.
בית החולים מאפשר סביבה בטוחה יותר ללידה, כי הצוות ערוך לכל תרחיש. יש מוניטור שמודד את תבניות וקצב לב העובר, מעבדה כדי לנטר את מצב היולדת, ובמקרה הצורך – בנק דם וחדר ניתוח זמינים עם צוות רופאי יילודים מומחה, ופגייה צמודה עם ציוד משוכלל. האם החוויה הרומנטית של חזרה לטבעיות ולטבע חשובה יותר מבריאותו של היילוד?
אימהות כסופה
וכך גם עם הורות מגה-מבוגרת. בגילי היום אני מרגישה שליווי צאצא מדורו של משיח שמתבגר קמעה קמעה זו גבורה. הכוחות הרי דועכים ביחס הפוך לאתגרים. ואני צריכה להיות ריאלית ולא רומנטית. לא להסתכל אחורה כמו אשת לוט על מה היה פעם. המבט שלי מופנה לסלילת הדרך לאימהות בשלה יותר – אומנם מורכבת יותר, אבל גם מתגמלת יותר. אימהות כסופה של כיסופים.
אבל יש מי שיגיד שהיות שתוחלת החיים עולה, משתנים סדרי עולם. תוחלת החיים הממוצעת של נשים בארץ נעה סביב 86 שנים, ונשים שכבר עברו את גיל 70 סיכוייהן לעבור את גיל 90 גדולים. מחקר שבוצע באזור מרכז הארץ מבקש לטעון שהיום אפשר לומר שגיל 50 הפך לגיל 40 החדש. מה שהיה נכון אתמול לגבי גיל 40, נכון היום לגבי גיל 50 פלוס.
המחקר, שעסק בילודה כסופה מאוד, ביקש לבדוק האם סיבוכי היריון שכיחים יותר בגילאי ה-50 מאשר בגילאי ה-40. נסקרו סיבוכי ההיריון והלידה בנשים אלו, דוגמת סוכרת הריונית, יתר לחץ דם הריוני, לידות מוקדמות, ניתוחים קיסריים ותחלואה עוברית. ואומנם נמצאו, כצפוי, יותר סיבוכי היריון בלידה בנשים שגילן למעלה מ-40, אבל דווקא לא נמצא הבדל משמעותי בין בנות 40 פלוס לבנות 50 ומעלה.
יש לי כמה ספקולציות לגבי התוצאות המוזרות הללו. למשל, קבוצת הנשים שילדה מעל גיל 50 ילדה ללא ספק בעקבות תרומת ביצית. כחברת הוועדה שהכינה את חוק הביציות, אני יכולה להעיד שנשים אלו נבחרות בקפידה ועוברות בדיקות מדוקדקות לפני היציאה לדרך, כדי לוודא שההיריון לא יסכן אותן מעל למידה סבירה. ייתכן שנשים אלו ספציפית בריאות יותר מנשים ממוצעות בנות 40 פלוס שהרו תוך שגרת חייהן מבלי לבחון את הסיכונים הבריאותיים העומדים לפניהן.
היריון הוא מעין מבחן מאמץ לגוף – כל האיברים מתגייסים למאמץ המלחמתי, ולכן מופיעה סוכרת סמויה או עלייה בלחץ דם. אבל מה עם הלב? האם הלב של אם מבוגרת, שבעת שנים ועמוסת כתפיים מסוגל גם הוא לעמוד במעמסה? למשל, לחגוג חתונה לבן הזקונים בעשור השביעי לחיים?
מצאתי בספרות הרפואית הגדרה מדויקת למציאות זו: תסמונת הלב השבור. התסמונת מלווה בכאבים בחזה ובקוצר נשימה, ומתרחשת באופן פתאומי כאשר הלב נחלש. לרוב זה קורה לאחר סטרס – אירוע מרגש מאוד כמו חתונה, קבלה למשרה חדשה או בגלל מקרה מצער. במחקר שביצע צוות קרדיולוגים ונוירו-פיזיולוגים בציריך, נמצא כי לחולים אלו יש ליקוי באזורי המוח הקשורים בוויסות רגשות ותגובת גוף תת הכרתיות, כמו עלייה בקצב הלב. אחד מהשחקנים הראשיים הוא האדרנלין.
כך אומרים המדענים. אבל אני אומרת שאין שלם יותר מאשר לב שבור. למרות רמות האדרנלין הסופר-פיזיולוגיות שמזמינה האימהות, לא הייתי מוותרת על המתנה הזאת תמורת כל הון שבעולם. גם אם המחיר הוא 30 שנה של אסיפות הורים. בשיטה העיוורת, כמובן.