לכאורה, טיפול שורש פשוט. עברתי לא מעט כאלו, בקריירה ההריונית שלי. העומס המטורף שאפף את היום יום שלי, מנע ממני מעקב וטיפול מניעתי מסודר בשיניים. אך משום מה, החוויה היתה אז אחרת. לא הרגשתי איזה צער מאגי-טראגי. יתכן והסיבה היא שתוך כדי ליטוף הבטן התופחת, הרגשתי את הבעבוע של החיים שבתוכי, והוא אשר עמעם את הפרידה מהשורש שהעניק חיים לשן.
וזה מהדהד בי חזק. כי אני מרגישה שעם השנים גם השמחה מהבאת חיים הולכת ומתעצמת בקרבי. כל לידה של נכד הוא פלא בעיני, הופעה של חיים חדשים היא בגדר נס גלוי ממש. וכשאני מלווה את הלידה, ההתרגשות רק נוסקת. אך לא רק אצל הנכדים.
כל מטופלת שמעניקה לי הצצה בנייד שלה- 'הנה, תראי דוקטור. היא כבר בת חצי שנה.' ואני מתמוגגת מנחת. כמה היא מתוקה. מושלמת. והיא נותנת לי כוחות ותאבון להמשיך ולפעול עם א-ל שליחות של טיפולי אי הפריון. ויש ואני מרצה בכנס נשים, ואז היא ניגשת עם חיוך רחב על פניה, ולוחשת- 'את רואה את הבובה הזאת בעגלה- היא שלך!' אני מסמיקה, אך מבינה ויודעת שהיא ממש לא שלי. זה ריבונו של עולם ואני רק הצינור. אבל זה מרגש בכל מקרה.
ואני מתרגשת מהופעת של חיים גם בסיטואציות אחרות. אחד מחתני, אב ברוך ילדים, זכה לבריאות איתנה, והחליט להוקיר תודה למי שבראו כך, ולהעניק מאוצרותיו . וכך הודיע לנו בבקר אחד בהיר שהוא מבקש שנתפלל עליו כי הוא תיכף נכנס לניתוח של הוצאת כליה לשם תרומה.
וכך הוא זכה להציל את חייו של בחור בן 17, שנזקק לדיאליזה, ללא שום היכרות קודמת ביניהם. המעשה נאצל. וחשבתי בליבי שבעצם זאת הדרך היחידה שבו יוכל איש לחוש את ההתרוממות הרוח שמרגישה האישה לאחר הלידה. לגעת בשמיים. לשהות ממש ליד-ה'. ועם ה'היי' מגיע גם ה'לו'- [שלי, לא שלו], עם הכאבים, וההגבלות שמוטלים עליו בינתיים בשגרת היומיום. ממש כמו ה'בלוס' שליוו אותי תמיד כשושבינים לאחר ה'היי' של הלידה. אבל הוא – לא היו לא ימים כה טובים. כימים אלו בהם זכה ללדת חיים . וגם אני מרגישה שנולד לי מן המוכן, נכד בן 17.
וחוויתי עקירות מסוג אחר. למשל, העקירה מגוש קטיף, ובמיוחד מהישוב נצרים, שם התגוררנו, באופן חלקי, במהלך 12 שנה תמימות ויפהפיות. פרידה מחבל ארץ אהוב. מישוב שכל כולו בית ספר לאמונה. מבתי תפילה ובתי כנסת, מקוואות ותלמוד תורה. אבל עם כל הכאב, הגיע עידן ה'שפריץ הכתום' ומלאה הארץ עקורי הגוש, המאירים את העולם בזיו פניהם הטהור.
יש נשים שחוות דכאון לאחר הוצאת הרחם. בין אם זה קורה בגיל הפריון ובין אם זה קורה שנים לאחר מכן, כשהרחם זכה להשלים את ייעודו בהידור. וזה קשה. יש פה אבל. עקירת איבר שהביא עמו חיים חדשים. גם אם היום הוא איבר כסוף. ואני מנחמת אותן בכך שכעת רק תתחיל מסע האימהות האמתית, לא זאת הפיזיולוגית, כי אם אימהות של הלב והנשמה ובעיקר, האוזניים.
ויש עקירה מאיבר בגופו של האומה. אדם צדיק, ישר דרך, אוהב תורה, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה, גיבור חיל. מחרף נפש, גם בידיעה גמורה שמשפחתו הגדולה והיקרה עלולה לכאוב את האובדן. ויש פה בשורה של גבורה. של גאולה הקרובה לבוא. של תלמידי ישיבה שתמשיך את דרכו, ומשפחה ברוכה שתישא את תכונותיו הנעלות עמה לכל מקום.
גיסי, הרב יצחק בן- שחר, ראש ישיבת קדומים, ספד את הרב אטינגר, ה' יקום דמו. הוא היה תלמידו האהוב. והרב סיפר בכאב- שאת חכמתו ויראתו וצדיקותו של תלמידו, הוא הכיר והוקיר היטב. אבל כעת הוא נוכח לדעת שהוא לא העריך את אישיותו דיו. הוא לא הבין עד כמה האיש גם גיבור.
על הצדיקים, ועל החסידים… יהמו נא רחמיך…..ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת…כי בך בטחנו, ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשעננו… כי משען אתה ומבטח לצדיקים.