קדושת הבית

מול הרצון לשדרג את הקשר הבריא בין איש לאשתו, קמה אוניברסיטה דתית ומארחת כנס שכולו עידוד לפירוק המשפחה

יש החלטות מדויקות, מוזמנות ממרומים, מלוות בחיוך אלוקי. כך הייתה ההחלטה שלי ושל שתיים מחברותיי, רופאת נשים ופיזיותרפיסטית, להקים משהו מסוג אחר.

מאסנו בכנסים המקצועיים העוסקים בתחום האינטימיות הזוגית, תחום חשוב שגם אנחנו עוסקות בו, שבהם אנחנו מרגישות כנטע זר. בכנסים הללו התכנים אינם תואמים את השקפת עולמנו, השפה חסרת עידון של קדושה, והגישה, אוי הגישה. מוסד המשפחה נטבח על מזבח המודרנה וזכויות הפרט. האינטימיות הבריאה, ההשקעה בשמחת הביחד הזוגי במסגרת של משפחה יהודית של איש ואישה ושכינה ביניהם נחבאים אל הכלים ואינם מוצאים שום ביטוי.

אז אזרנו עוז וקבענו מפגש בסלון ביתה של בתי בקריית משה, יצאנו לדרך חדשה בגאון והחזקנו במפתחות של תפילת הדרך. אלו היו הצעדים הראשונים של ארגון 'בקדושה', שנולד מתוך רצון לדייק ולשדרג את החינוך לקשר בריא בין איש לאשתו. מכון פוע"ה אירח את המפגשים הבאים, שכללו כבר כמה אנשי טיפול יראי שמיים ובראשם ד"ר אליהו אקרמן וכמה מרבני המכון, והחוטים נטוו, נארגו ונתפרו לחליפה המותאמת בדיוק לצורך חיזוק השמחה והקדושה בבית היהודי.

אך מנגד מתקיימים ניסיונות להתיר את חוטי החליפה המופלאה של קדושת הבית, ולהישאר עם חוטים פרומים וחשש שעטנז של הפוליאמוריה. אפילו האוניברסיטה הדתית בר-אילן חושבת לנכון שמתאים לארח כנס בדלתיים פתוחות על אופנת "הפוליאמוריה – יחסים פתוחים ושיפוטיות במרחב הטיפולי", כלשון ההזמנה לכנס. בתחתית ההזמנה מובאים דבריו של יהודה עמיחי: "ראיתי דרכים מובילות מאיש אחר אל אישה אחרת". מופלא ומרגש. ואני ראיתי בזה קמפוס אוניברסיטאי דתי שדרכו מובילה מחינוך למשפחה בריאה אל דיון אקדמי על פירוקה. על דרך שכזאת בוודאי שלא ראוי לומר תפילת הדרך.

מורכבות הצניעות

מחאת החצ-איות בסרטון שהופק על ידי תלמידות אחת האולפנות במרכז הארץ, היא חצי אמיתית. כמו שכתבה באתר 'כיפה' הרבנית עידית שילה (גילוי נאות – אשתו של עורך 'בשבע' עמנואל שילה), אנחנו חיים בתוך עולם של מדידות, וגם אורחות חיינו כיהודים שזורים במידה גדושה של מידתיות. כך לגבי זמני הזריחה והשקיעה המכתיבים לנו את כניסת השבת ויציאתה, את זמן הדלקת נרות החנוכה, את סוף זמן אכילת חמץ, את הופעתו המלכותית של יום הכיפורים בגלימת תפילת כל נדרי, את מקום התפילין המדויק בראש ואת שיעור אכילת מצה, ספירת מאה תקיעות השופר ועוד היד נטויה.

גם בעולם החול הרכבת תצא בדיוק של שניות, וגם המשקל לא יפרגן – יש לו זיכרון ארוך של כל השוקולדים שהתגלגלו על קצה הלשון בהיחבא. אין גם ספק שתמרורי הכביש ושעוני הרכב ומצלמת המהירות של שוטר התנועה ידייקו את המהירות המותרת בנסיעתך בלי לנטות ימין ושמאל. אז למה לא הגיוני למדוד את אורך השמלה?

ואולם, יש פה בעצם בקשה מהמחנכות: אתן תבטחו בנו, ואז אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו. תנו בנו אמון, אנחנו בנות מלך. לזה אני יכולה להתחבר. הדור שלנו מבקש בחירה, והאמת היא שהמפתח לחיבור אמיתי ואותנטי לתורה ומצוות שוכן בלב. לכן הריקוד החינוכי הוא מורכב מאוד, והשאלה היא איך ללהטט בין הצבת גבולות הלכתיים ובין העצמת האמון בתלמידה על כל בחירותיה.

השותף הרביעי

סוגיית ההשתדלות האנושית מול הביטחון בקב"ה היא אחת השאלות הקיומיות שבבסיס אמונתנו. באחת מאיגרותיו כתב החזון איש שהוא "נוהג להתייחס בקרירות אל השתדלות". הוא כנראה רכש דרגת אמונה כזאת שרובו ככולו היה שקוע במידת הביטחון, וההשתדלות הייתה בעיניו חשובה – אבל זניחה. וזה נפלא. אבל יש עדיין מרחב תנועה ראוי בתחומי חיים שונים בין הרצוי למצוי, ולא כל אחד הוא החזון איש.

הרב גינזבורג דן אף הוא בסוגיית ההשתדלות מול הביטחון, וכדרכו מציג הבנה עמוקה ומיוחדת. בהתבוננות על פעולות האדם בעולמו, הוא מבחין בארבע דרכי פעולה. יש את העשייה שהיא כמעט כולה השתדלות. כנגדה יש את האצילות שהיא כמעט רק ביטחון. יש את היצירה שהיא השתדלות וביטחון יחדיו, ויש את הבריאה, שזאת השתדלות בהשתקפות מתמדת מול האמונה. מתוך נקודת המבט האחרונה אנחנו פועלים. ריבונו של עולם נוכח במרכז שולחן הטיפולים, אבל צריך גם השתדלות.

מקצוע הרפואה שבו בחרתי כולל בתוכו המון השתדלות. מדאם קירי, לואי פסטר ועוד סללו לנו את הדרך הברוכה לשימוש בטיפול רפואי מודרני. וכך בחסדי הפניצילין התמותה מזיהום בדלקת ריאות זניחה, מחלות ויראליות כמו פוליו, אדמת וחצבת מוגרו בעזרת חיסונים, וטכנולוגיות של הדמיה מתקדמת מאתרות גידול סרטני בתחילתו. רובוט מזערי מסוגל היום לטייל במרחבי הגוף ולאתר ולהרוג תאים סרטניים.

בתחום הפריון שבו אני עוסקת, הטכנולוגיה הרפואית דוהרת קדימה בלי מעצורים, וטוב שכך. זוג שהיה חשוך ילדים לפני עשרים שנה עקב אי פריון על רקע זכרי, מוצא את פתרון בעייתו בטכנולוגיות של הפריה חוץ גופית, ויכול היום לגדל שבט שלם. וזה נפלא. המקום שלי בפאזל הוא מחוץ למעגל שלושת השותפים. אני אולי השותף הרביעי, אבל בלי השותף השלישי אין סיכוי להצליח, ובתודעה הזאת יוצאים להשתדלות. בני הזוג יעברו סדרת בדיקות שתדייקנה את סיבת אי הפריון, ואז תותאם החליפה המדויקת למסע שלהם, חליפה שכיסיה מלאים באמונה ובני הזוג אוחזים במפתח תפילת הדרך. לדידי, זוג שמחליט לוותר על המפגש החזיתי עם הבירור הרפואי הלא-פשוט מתוך עמדת האצילות, עלול להצטער על כך בעתיד ואז חלילה יהיה כבר מאוחר מדי. יש חלון הזדמנויות צר להולדה, השנים הטובות חולפות כל כך מהר והשליחות שלנו היא לפעול עם א-ל ולשאוף גבוה.