אישה וגבר באמצע החיים

עבודת הצוות הזוגית שהביאה להמצאה רפואית חדשה החשיבות שבטיפול מונע, בעיקר אצל נשים, קיים גם בעולם הרפואה הקונבנציונלית

זה כיף גדול להגיע הביתה לאחר יום מייגע במרפאה, לשתף את האיש במקרה שפגשתי והעלה בי תהיות הלכתיות, ולקבל מענה מיידי, מנומק ומרחיב אופקים מאיש ההלכה.

ולעיתים האיש מספר לי על מקרה הנושק לרפואת נשים שנדון בקבוצת רבנים דוא"לית שהוא חבר בה, ואנחנו פותחים בדיון מרתק. כל אחד ותחומו הוא. אני רבנית בזכות זה שבעלי הוא רב, תלמיד חכם, וזה מקום נפלא להיות בו.

אולם פעמים אין ספור פגשתי במרפאתי במציאות של כלאיים. הרב, פוסק ההלכה, נותן עצות רפואיות כאשר הוא מדלג בקפיצת הדרך על מסע של שבע שנות לימוד ועוד שש שנות התמחות ועוד שנתיים תת התמחות, ולדעתו הוא כבר שם. ולפעמים הרופא משחק את הרב, בלי שהשקיע לילות כימים בעמל של לימוד תורתנו הקדושה. עבודת צוות, לעומת זאת, היא מפרה ומשדרגת את הטיפול שמקבל המטופל.

ויש עבודת צוות זוגית מסוג אחר. הכול התחיל בשיחה שגרתית במטבח הביתי של זוג רופאים שישבו לארוחת הבוקר, הוא רופא בכיר במכון הגסטרו ורעייתו מצנתרת במערך הלב באותו בית חולים. האיש סיפר בכאב על מטופל שלו, כבן שמונים, שנמצא במצב סיעודי מורכב עם מעבר בין הקנה לוושט, כשכל הפתרונות הכירורגיים לא צלחו ומצבו מתדרדר. פתאום הוא הבחין בזיק בעיניה של אשתו הקרדיולוגית, והיא הציעה להיעזר בהתקן המצוי אצל הקרדיולוגים לתיקון מומי מסתמים בלב. כלאיים? עובדה שזה עבד. ואכן, הם לקחו התקן מתחום הקרדיולוגיה שמיועד במקורו לסגור פגם במחיצת הלב, והשתמשו בו כדי לסגור את התעלה שבין הוושט לקנה, וזה הציל את חייו של המטופל. זאת חשיבה יצירתית השמורה לנשים.

המין החזקה

אני מביטה בפניה האציליות, כמה שערות כסופות שובבות מציצות מעבר לכובע הצמר שלראשה. אישה באמצע החיים שקמטי חוכמה חורצים את מצחה. במשך דקות ארוכות, בשיח נשי במרפאה, היא מנתה את כל המשימות התלויות על כתפיה הצרות. היא בשיא הקריירה ומלהטטת בין טיפול באם קשישה ובין עזרה לבתה היולדת, ילד מתבגר ובעל מדוכא, ולכולם יש לה זמן – חוץ מאשר לעצמה. כמה זה מתאים.

אז אני כאן כדי לספר לה שגם אם היא שכחה את עצמה, היא חשובה בעיניי ואסור לה להזניח את עצמה, ושהמשפחה הענפה והחברה כולה מבקשת אמא, סבתא, רעיה, אישה וחברה בריאה ושמחה. היא שותקת כמה שניות, ואז עונה לי בפשטות: דוקטור חנה, אומנם בגילי, עם הבלאי המצטבר, נדמה כי בכל שבוע קם איבר אחר שמבקש "צומי" ודורש בדיקות ומעקב רפואי. אך לימי הבדיקות הנדרשים אין הכרה במשרד העבודה, כמו שיש לנשים במהלך ההיריון ובמהלך טיפולי פריון. אז איך את רוצה שאשקיע בזה? והיא צודקת.

חבל לי שאנחנו הרופאים המטפלים בנשים באמצע החיים, עסוקים כמעט רק בכיבוי שריפות. הנשים לא פונות מבעוד מועד כדי לשמור על בריאותן. רבות מדובר על הרפואה המשלימה, שנותנת מרחב לנפש ומטה אוזן למטופל עם מבט אל מעבר לסימפטומים שהוא מציג. לרפואה הקונבנציונלית יש את אותן יכולות, אלא שאלינו פונים כמעט אך ורק במקרים דחופים, וזה חבל.

אבל בסך הכול האמת צריכה להיאמר: נשים הרבה יותר מטופלות מגברים. יש מרכזים לבריאות האישה, ומרפאות לגיל המעבר, ומרפאות להיריון בסיכון, ומרפאות לנערות ומתבגרות. כל חלק ממעגל החיים מקבל זרקור ייחודי. בעצם, במהלך כל מסע חייה יש התייחסות לבריאות האישה. בכל שנת הפריון, הרופאה הראשונית של האישה היא רופאת הנשים. או שהיא כלה לפני חתונתה שפונה לתכנון הורמונלי, או שהיא בהיריון, או שהיא מבקשת היריון שבושש מלבוא, או שהיא מבקשת לנוח מהיריון, או שהיא בגיל המעבר. ואילו לגברים – אין היריון ובוודאי שלא מרפאות לגיל המעבר, למרות שגם האיש עובר בגיל הזה מסלול מפותל לא פחות.

הגבר הוא החוליה החלשה באנושות. מחקרים עדכניים מספרים כי השליה של הזכר יותר רגישה לסטרס תוך-רחמי, ולכן אצל זכרים יש יותר הפלות, לידות מוקדמות, מוות תוך-רחמי והפרעות נוירו-התפתחותיות כמו הפרעות קשב. השליה הזכרית פגיעה יותר ברמת הגנטית, וישנן בדיקות MRI שמתעדות זאת. גם אחר כך, במהלך החיים, החינוך של הבנים מורכב יותר, כי הם התברכו בשפע של מצוות מעשיות כחלק מהלו"ז היומי, וזהו משא נעים – אבל בפירוש כבד. ההתמדה של הנער בתפילות במניין, למשל, בעיניי היא תופעה ניסית בעידן שבו כפיפות הקומה נעדרת. טוב להיוולד אישה – הכול הרבה יותר פשוט. אולי לכן לא אומרים "הטוב והמטיב" בלידת הבת, ולא עורכים שלום זכר וברית מילה ופדיון הבן, כי השמחה כל כך טבעית וזורמת שלא צריך להכריז עליה ברבים ואין צורך בטקסים כדי להמחיש אותה.

תשאלו, למשל, את חברותיי מ'שוברות שוויון'. בכנס שהתקיים בירושלים התאספו ובאו מכל קצות הקשת הנשית, אנרגיות גבוהות וקולות צלולים שמבקשים נשיות בריאה ומובהקת. הצבעוניות שאפיינה את היושבות בחדר וההרמוניה בתוך הגיוון הנפלא ליוו את הבשורה החדה: העצמת נשים ושוויון הזדמנויות – IN, ואילו תחרות על זהות שווה המובילה להתנגחות בין המינים – OUT. והעיקר, תנו לנו לקבוע מה מתאים לנו כנשים. הפרדה מבחירה איננה הדרה. נעמה זרביב סוללת את הדרך לפמיניזם מסוג אחר, וכדאי להקשיב לקולות שלה ושל חברותיה. אנחנו, שזוכות להביא חיים לעולם, לא חסרנו דבר. אנחנו שמחות בחלקנו, גם אם לפעמים אנחנו קצת כואבות אותו.

החשש בלידה העשירית

לא אשכח תורנות לילה כרופאה צעירה. חדר הקבלה היה ריק, כמעט נרדמתי מרוב שעמום. פתאום היא נכנסה בצעדי צליעה, עם בטן הריונית ענקית של אישה בעשור הרביעי לחייה, מלווה ביללה: "אני מפחדת ללדת!". ניסיתי להרגיע אותה, אך ללא הועיל. מתוך התשאול הבנתי שזו אינה לידתה הראשונה. יש לה בבית עשרה ילדים. אז ממה היא חוששת, לא הבנתי.

אבל עתה זקנתי, והבנתי שאישה צעירה אינה מודעת תמיד לגודל המעמד. היא תיכנס בדילוג לחדר הלידה כאשר מה שיעניין אותה הוא האם תקבל כדור פיזיו או חדר עם ג'קוזי. אבל לא כן אישה למודת ניסיון, שמבינה שהתפילות צריכות לבקוע שערי שמיים וכמה ניסים גלויים טמונים בלידת ילד בריא. וכמו ששייקספיר כתב: "הדעת היא הכנפיים בהן אנו ממריאים לשמיים".