ימי תשרי זוהרים בהוד יקרם. נהי סליחות בוקע מבתי כנסיות. וריח סתיו באוויר. גם ריחות של ספרים שיצאו זה עתה מהדפוס, כריח גן עדן. על מדף ארוך ועמוס, בחדר המבוא ה של ספריית בית אל ממתין לי ספרי החדש, שמונח בשכנות לספרו החדש של חגי בן ארצי על מלחמת יום הכיפורים. אני מלטפת את כריכתו היפהפיה של הספר שלי, באהבת רעים. והנה גם חגי פה, מלטף אף הוא את פרי עטו, ספרו החדש: מגילת הגבורה – סיפורה של חטיבה 679 ביום הכיפורים. הוא מעניק לי את הספר, כשמתלווה אליו סיפור אישי מרגש.
הספר נפתח באווירת קדושת הימים נוראים… תפילות מלב נרגש בבית המדרש המלא מפה לפה, ואז באה פתאום ההודעה על פריצת המלחמה וקרעה אותנו מכל אלה. והוא מגולל את סיפורה של חטיבה 679 במלחמת יום כיפור, ומציין את גבורתם של 97 חלליה והם חברו דב אינדיג, עם קדושים. הספר בא להאיר לנו את גבורתם העילאית ולנצור את זכרם ואת מורשתם, המעט שבמעט שחגי בן ארצי יכול לעשות היום. ואז הוא פונה אלי ואומר. את אוהבת סיפורים, נכון? אז יש לי משהו טרי מהבוקר: בדיוק בעת חתימת המגילה מודיעה לו בת הזקונים שהיא והבחור שעמו היא נפגשת החליטו להתחתן. סגירת מעגל, בדיוק לאחר שסיים להנציח את עם אותם קדושים שהוא הוקיר. כך הוא אומר בהתרגשות .ואף אני מתרגשת.
ואני מכירה מלחמה אחרת. עליתי ארצה כילדה עם משפחתי חודש לפני מלחמת יום הכיפורים. היינו במעון עולים ברמת אביב, בית מילמן, ביחד עם קבוצת 'רפיוזניקים', ביניהם פרופסור ירמיהו ברנובר. זאת הייתה עליה 'עילית'. אנשים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה ובעלי השכלה ציוניים שהגיעו בלהט אהבתם לתרום למדינה ולא לקבל ממנה. אבי למשל לא הסכים לקבל זכויות כספיות של עולה חדש. 'זאת זכות להיות פה' היה חוזר ואומר. ואז נפלה עלינו המלחמה. הייתה האפלה בחוץ, והייתה אי וודאות גדולה באוויר ובלב. בחודשים שאחרי המלחמה היינו הולכות ברגל מרמת אביב עד בית ספר צייטלין שליד כיכר המדינה, הליכה שארכה כשעתיים הלוך וחזור, כי לא היו אוטובוסים. בעקבות המלחמה גם נתקענו שמונה חודשים במעון העולים, בשתי דירות נפרדות בקומות שונות, כי הכניסה לדירה שרכשנו התעכבה מאוד בגלל המלחמה, והיינו משפחה של שמונה ילדים ולא היו במעון העולים דירות מתאימות… אבל כל זה לא חשוב. היו דמעות, ואבדות, והלוויות. כל כך רצינו להגיע למדינה מחייכת, כמו בתקופת הזוהר שלאחר מלחמת ששת הימים. אבל ה' רצה אחרת…