קופת החולים היא גמ"ח. כך אמר לי בזמנו דר. רפאל קיים, יהודי יקר, ירא שמיים, מנהל קופת חולים לאומית בירושלים.
שוחחנו אז על הקצאת משאבים לישובים מרוחקים ביש"ע שבקושי זוכים לראות רופאה פעם בחודש. ואין מה לדבר על שרותי אולטרסאונד מתקדמים, על טיפולים פיזיותרפיסטיים, על מעקב הריון בסיכון, ועוד היריעה רחבה.
זה כאב לי כי בעבודתי בקרית ספר ראיתי שרות מתוקתק עם רופאות נשים בשפע, ושרות אולטרסאונד זמין, ומעבדה פעילה יום יום, ועוד כהנה. ואז הוא הסביר לי את יחס העלות-תועלת- הציבור הדתי לאומי מתיישב בג'בלאות מרוחקות, כך שהבאת רופאה ומכשיר אולטרסאונד במיוחד צורכת התארגנות עם רכב ממוגן , נהג, וזה פשוט לא משתלם לקופה. בערים החרדיות, על כל רחוב יושב ישוב שלם אם לא שניים….
ומה קורה עם החיילים והחיילות שלנו? אני זוכה לראות המון חיילות שמגיעות לא מ'אהבת דר. קטן', כנראה, כי אם ממצוקה נוראית במציאת גינקולוגיות זמינות בצבא. ולא רק. חייל לא יכול בפשטות להיכנס לקופה ולבצע בדיקת דם. או צילום רנטגן כי נקע את ידו. הוא צריך לעבור שבעה מדורי גהינום ועוד של ביורוקרטיה ואישורים ואז יופנה באיחור מוטרף למכון מרוחק ולא מקצועי בעליל, שלא יבצע את חלק מהבדיקות. אנחנו חווינו את זה על בשרינו עם חלק מהבנים, וזה לא היתה וחוויה מלבבת במיוחד, כשכל ה'פרוטקציות' של אימא רופאה לא עזרו…
ופה הבת שואלת- למה גרע חלקם של חיילינו? הם היו צריכים להיות הראשונים בתור, לקבל הטבות מופלגות מקופות החלים, זמינות מרבית לכל צרכיהם, כיאה למי שנותן משלו 24.7 מרצונו החופשי .
עולם הפוך ראיתי. ואגלה לכם סוד. אחרי הגירוש מגוש קטיף, חיפשתי 'משימת התנדבות' חדשה. במשך שנה התנדבתי ביישובי יש"ע. באתי עם ידיים ריקות ללא תיק וללא חותמת ורק הלב פתוח והאוזניים כרויות. היה נפלא. הבנתי אז, כמו בעבודתי בנצרים, מהי משמעותה העמוקה של הפסוק- 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה'. במקביל, הצעתי לצה"ל לעבוד עם חיילות, למרות התנאים המחפירים של הגינקולוגיות בצבא. חשבתי שזה יכול לתרום לבנות וגם לי. עד היום אני ממתינה לתגובה…