העקרב חייב לעקוץ

אוטו־אנטישמיות – מחלה שאין לה הסבר. בעיר מולדתי ניו יורק שאפנו לתוכנו אנטישמיות בכל נשימה ונשימה. למדנו ספרדית כדי להכיר את הסביבה הפורטוריקנית. היציאה למגרש המשחקים הסמוך לבית הספר היסודי הייתה מסוכנת, עד כדי כך שהמנהל (שהיה במקרה אבא שלי) היה מזמין ליווי משטרתי בכל יציאה לפארק. לנסוע לבד באוטובוס, ואני כבר אחרי גיל בת מצווה – הס מלהזכיר. לא אשכח את היום שבו הגיע אליי אחי, כולו פצוע, מתנשף ובוכה. הוא שיחק בכדור במגרש השכונתי ולפתע – התנפלות המונית. הכיפה שלו הועפה וזה הפריע לו יותר מכול. בלילה ברכבת התחתית הלכו בחורים יהודים בקסקט או בכובע, כי הכיפה בולטת מדי, ובכל פינה נשקפת סכנה. היו מקרי שוד ואלימות, אבל כולם הבליגו. מי שלא זכר שהוא יהודי, קיבל תזכורת יומיומית מהגויים שבסביבה. זה היה שם, בכל פינה.

אנטישמיות היא ללא ספק מחלה די מידבקת שטרם נחקרה בספרות הרפואית. אומנם יש המחפשים טריגרים וגורמי סיכון להיווצרותה, כמו טיעונים כלכליים וחברתיים והגותיים ועוד, אבל שורש העניין מולד: "עשו שונא ליעקב". את זה הוא קיבל בגנים. הבעיה היא שיש הופעות שונות של המחלה, ולעיתים היא לובשת צורות אחרות.

ואולם, האנטישמיות אינה רק מחלה של גויים. יהודים לא מעטים סובלים ממחלה זו, הקרויה בעגה המקצועית אוטו־אנטישמיות. הגורמים למחלה האוטואימונית הזאת עלומים והמחקר בתחום מועט, כך שקשה למגר את המחלה, שנאה עצמית שמה. והנה, לפני שבוע ימים, יצאתי מחניה בעיר מודיעין, ונהג לידי פותח את החלון ומסמן לי שיש לו שאלה. פתחתי אף אני את החלון, סקרנית להבין במה אוכל לעזור, והנה – יריקה וסימן מגונה המלווה אותה, והוא יוצא לדרכו. אהה, זה מה שהיה לו לומר לי. על מה? כי אני חובשת מטפחת? הזדעזעתי כולי. את המנגינה הזאת אני מכירה מבטן ומלידה.

אגב, אותו סיפור עם אחי חזר על עצמו כשנתיים לאחר שעלינו ארצה. הוא שיחק בחוץ, וחזר בוכה כי הילדים בשכונה של נווה אביבים, חלקם ידוענים מפורסמים היום, העיפו לו את הכיפה מהראש.

טעות של צפרדע. משל עתיק מספר על צפרדע שקיפצה לה בביצה, ולפתע התקרב לעברה עקרב. הצפרדע התרחקה ממנו כי הכירה את העוקץ המסוכן שלו, אבל העקרב פנה אליה וביקש שהיא תעביר אותו בביצה הטובענית על גבה. צחקה הצפרדע: הרי אם אתן לך לשבת על גבי מיד תעקוץ אותי! שטויות, ענה לה העקרב, הרי אם אעקוץ אותך כשאהיה על גבך גם אני אטבע בביצה, מה יש לי להרוויח מכך? השתכנעה הצפרדע, הושיטה את גבה והעקרב קפץ עליה. היא התחילה לשחות כדי לעבור את הביצה, ופתאום הרגישה עקיצה איומה בגבה. העקרב עקץ! תוך כדי שהיא מסתחררת ומתחילה לטבוע, היא זעקה אל העקרב שעמד לטבוע גם הוא: למה עקצת אותי? עכשיו גם אתה תטבע! השיב לה העקרב בכוחותיו האחרונים: עקרב זה עקרב, איני יכול לעמוד על צפרדע ולא לעקוץ אותה…

המשל הזה מתאים מאוד לרוב המקרים האנטישמיים. בגרמניה הנאצית עוד לפני המלחמה פיטרו את הרופאים, המהנדסים והמשפטנים היהודים, למרות שידעו שאין טובים מהם, ורמת הרפואה בגרמניה ירדה פלאים. אבל העקרב לא יכול שלא לעקוץ! רבי יוסף בן רבי שמואל הנגיד היה היועץ הראשי של מלך אנדלוסיה שבספרד, וסייע למלכו לנצח במלחמותיו ולהגדיל את הכנסותיו – אך נרצח על ידי יועצי המלך, ביודעם שאין לו שום תחליף. שנאת היהודים היא כעקיצת עקרב, והעקרב לא יכול שלא לעקוץ. וגם בימינו, האמריקאים ומדינות אירופה יודעים שאנחנו המגן האחרון שלהם מפני האסלאם שהולך לבלוע אותם מבפנים, ובמקום לסייע לנו הם מציבים מכשולים ומאיימים עלינו שלא ננצח – העקרב חייב לעקוץ.

למה הם מקנאים. אכן, נראה שהעולם כולו נגדנו. פשוט כך. גם "ידידתנו הטובה ביותר", גם נשיא שהכריז על עצמו שהוא אמריקאי־ציוני וחבר אישי של נתניהו מפנה לנו עורף, מאיים במניעת משלוחי תחמושת, מנסה לעצור אותנו מלנצח את האויב. זה אולי מצער, אבל ממש לא מפתיע. כשאנחנו מסכנים וסובלים יש לנו לפעמים אוהבים, אבל כשאנחנו מצליחים יותר מדי הגויים מתחילים להרגיש לא טוב. וזה נכון גם בקנה מידה היסטורי. היחס של חלק מהגויים לעם היהודי, שהשתפר בעקבות הלם השואה ותוצאותיה, גרם לרבים לחשוב שבאו ימים חדשים לעולם ושהיחס לעם היהודי השתנה באופן בסיסי, לפחות בחלקים הבריאים יותר של אומות העולם. ולא כך. פשוט חזרנו לנקודת המוצא – מאז מתן תורה בסיני ירדה שנאה מאומות העולם לעם ישראל, ובשינוי גברת ואדרת נשאר הכול כשהיה. לאורך ההיסטוריה, השנאה של הגויים כלפינו נובעת מקנאה בסיסית בכך שאנחנו העם הנבחר. הנוצרים מכאן והמוסלמים משם מנסים לגנוב לנו את הבכורה, לומר שזמננו תם, וזה לא נותן להם מנוחה.

לחזור כמו יונים. העם היהודי בעולם נמצא עתה במצב נזיל ומבולבל. מדינת ישראל הופכת לכתובת ליהודי העולם, ויש שני סוגי עלייה. הנביא מתאר את הפלא של קיבוץ הגלויות כך: "מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם". אין זה סתם כפל לשון. מדובר בשני סוגים של עולים לארץ ישראל: יש שרוח סערה עקרה אותם ממקומם והעיפה אותם אל ארץ ישראל, כמו למשל רוב אחינו ניצולי השואה, שהמלחמה עקרה אותם מעריהם ומעיירותיהם והמקום היחיד שאליו הם יכלו להגיע היה ארץ ישראל. אבל יש עולים אחרים שיגיעו כמו יוני הדואר, שאל רגלן חוברו פתקים קטנים והן חזרו קילומטרים רבים אל השובך עם הפתקים המצורפים לרגלן. הנמשל הוא אותם יהודים שיגיעו ארצה מתוך תכנון וכוונה. הם יחזרו ארצה כמו יונים שנעקרו מהשובך שלהן, אשר חוזרות מכל מקום בעולם אל השובך שעזבו. הלוואי שנזכה לעלייה מהסוג השני ולא מהסוג הראשון.

גאולה כהן הייתה אומרת: "אם במקום לחכות שיזכירו לך שאתה יהודי, אתה תזכיר לעצמך בכל בוקר שאתה יהודי, אם ההכרה ולא ההכרח יקבעו את ההוויה שלך – אזי הקללה תיהפך לברכה". כמה שהיא צדקה.