כשבית המקדש היה קיים אפשר היה, ואף צריך היה, להקריב קרבן תודה לה' בזמן המתאים.
קרבן תודה הוא אחד מסוגי קורבנות השלמים, שנקראים כך מפני שהם עושים 'שלום' כביכול עם כל הגורמים הקשורים לקודש – המזבח מקבל לאת חלקו, הכוהנים את חלקם, וגם היהודי המקריב מקבל כמה נתחי בשר שאותם יאכל בקדושה עם בני ביתו וידידיו הטהורים.
בקרבן תודה העסק הרבה יותר משמעותי – יהודי ניצל מסכנה למשל, ומבקש לנדב קרבן תודה. בסופו של תהליך ההקרבה הוא יסעד את לבו בקדושה ובטהרה בבשר הקודש ובלחמי הקודש שצמודים אליו, וישמח בו גם את משפחתו וחבריו, וכאן הוא חייב להזמין חוג ידידים רחב יותר כי את קרבן התודה צריך לסיים לאכול עוד באותו ערב… יש פה, כאמור, שיתוף של האיש שמודה לה' על הטובה שגמל אותו ה', של ריבון כל העולמים בעל הטובה הזו שכביכול משתתף בשמחתו, ושל הכהן, איש הקודש, שממלא את תפקידו בחיבור שביניהם.
למה בחר ריבונו של עולם שנביע הודיה באמצעות הקרבת בהמה שנשחטת ודמה השפוך מוקרב על המזבח? אין דרך קצת יותר 'אלגנטית'? הרב קוק קובע שמרוב שאנו רחוקים מבית המקדש ומהאווירה שסבבה אותו איננו יכולים להרגיש את הטוב האלוקי הנובע מעבודת ה' הזו. כאשר יבנה בית המקדש נשמח כולנו בהקרבת הקרבנות, כי התחושה שדווקא בדרך האלוקית הזו אנו מתקרבים לאלוקים באמת – תעטוף אותנו מכל צד.