הסמל המסחרי של רוטשילד. פורים קטן כבר חלף, ודורשים בנושאי תחפושות שלושים יום קודם החג, כך שההזמנות מהנכדים בעיצומן. "סבתא, אני רוצה להיות זברה. לא זברה כמו בגן החיות, אני רוצה להיות איש עם כתונת של זברה, כמו שראינו במאה שערים".
אולי לא ידעתם, אבל למרכבה הפרטית של הברון רוטשילד, שהיה חובב חיות ידוע, הייתה רתומה רביעיית זברות מאולפות (אגב, קשה מאוד לאלף זברות). זה היה הסמל המסחרי שלו כאשר נסע במרכבתו ברחובות לונדון. למה הוא בחר דווקא בזברות? הזברה היא חיית בר שחיה בערבות אפריקה בעדרים הנודדים ממקום למקום בחיפוש אחר עשב מזין. בראש כל עדר של זברות עומד זכר בוגר חזק, והוא קובע מתי לנוע, האם לרעות בנחת או לברוח. העדר ערני וזריז, וכך הוא נמלט משיני האריות והזאבים שהם אויביו הטבעיים. את הבריחה שלהם הם עושים בריצה מהירה שעשויה להגיע למהירות של 70 קמ"ש. תוחלת החיים של זברות היא סביב 25 שנה. אמא זברה ממליטה בכל פעם סייח אחד. הסייח הנולד קם על רגליו מיד אחרי ההמלטה, ומאז ועד בגרותו הוא הולך ורץ לצד אמו. האמא משקיענית. מאז ההמלטה ועד גיל שנה־שנתיים, שבו הסייח עצמאי, היא דואגת להניק אותו ולהשגיח עליו.
פסים עם פילוסופיה. הפסים של הזברה הם כמו טביעת אצבעות, וצורת הפסים ייחודית לכל פרט ופרט. החוקרים טוענים שסייח הזברה מזהה את אימו בין כל הזברות בעזרת דגם הפסים הייחודי שעל גופה. אך האמת היא שכל גור או טלה מזהים את אימם על פי המראה והריח שלה למרות שאין לה פסים, כך שהתאוריה המלומדת הזאת קצת מיותרת.
אין ספק שהפסים של הזברה מבדילים אותה באופן בולט מכל שאר בעלי החיים, כמו שהצורה המיוחדת של הג'ירפה או של הפיל מבדילים אותם משאר החיות. בולטים אצל הזברה הפסים המרובים, יותר ממאה, המכסים את גופה הלבן בעיקרו. למעשה בערך חצי משטח גופה לבן והשאר מכוסה בפסים, ושאלה עתיקה שאין לה פתרון מובהק היא האם הזברה היא לבנה ויש לה גם פסים שחורים, או שהיא שחורה עם פסים לבנים. זאת שאלה פילוסופית עם משמעויות מטאפוריות, לאומיות וסוציולוגיות.
לא רק החילונים הם אחים. הציבור שלנו דומה קצת לזברות – לא חיצונית, כמו לובשי כותנות הזברה, אנשי 'שומרי אמונים' במאה שערים. מדובר במעמד נפשי ובנקודת מבט השקפתית. אנחנו מסתכלים על המדינה כעל ראשית צמיחת גאולתנו על כל המשמעויות שיש בכך, ומקבלים בלב שלם את הערכים התורניים, את קיום המצוות ואת לימוד התורה כדרך חיינו. אנחנו בעצם מרוויחים מכל העולמות – יש לנו הערכה רבה לציבור החרדי, כמי שרואה את ערך לימוד התורה וההקפדה במצוות עין בעין איתנו, ובד בבד אנו מרגישים אחווה עם אחינו שאינם שומרי מצוות אבל מלאי זכויות של מסירות נפש כרימון. אז בעצם אנחנו הכלאה, מעין זברה עם פסים לבנים ופסים שחורים, שילוב של ערכים ואמונות.
אין ספק שהיחס של חלק מהציבור החרדי לנושאים מסוימים כואב לנו מאוד. ואומנם חלק מרשים מהציבור היקר הזה מעניק תמיכה מקיר לקיר – למפונים, לפצועים, ללוחמים, למשפחות החטופים, למשפחות המגויסים, למשפחות השכולות, והיוזמות ראויות להערכה רבה, פרט לחסד של אמת שעושים אנשי זק"א עם המתים. אך אולי היינו רוצים להרגיש טיפה יותר שותפות של ממש, נשיאה בעול. בוודאי שאנו מצפים להכרת הטוב ענקית למי שכן נמצא במקום הזה, אבל ברור לי שזהו תהליך. וברור לי גם שמי שבאמת לומד תורה חייב להישאר בסיירת הזאת ולהגביר עוז, ולא משנה מה צבע הכיפה שלו. מי שצריכים להטות כתף הם אלו שאינם לומדים תורה בהתמדה. ועם כל זה – אחים הם אחים הם אחים, ולא רק כשמדובר בציבור החילוני. משום מה נראה לי שדווקא את הציבור החרדי, שבעצם קרוב אלינו מאוד באורח החיים ובשאיפות הרוחניות שלו, אנחנו פחות מנסים לקרב מאשר את הציבור שאיננו שומר מצוות.
מה עלינו ללמוד מהחרדים. אני קונה בשתי ידיים את אמונת החכמים של הציבור החרדי. יש במה לקנא, ובגדול. לפני כמה שנים התעורר ספק לגבי חלק מהפאות הנוכריות שמיוצרות משערות של נשים שגזזו את מחלפותיהן כחלק מטקס דתי של עבודה זרה. ביום שבו הרב אלישיב זצ"ל פסק שאכן אסור לחבוש אותן כלל – כל נשות הציבור הליטאי וגם רבות אחרות החליפו את פאותיהן במטפחת ראש. במרפאה שלי בקריית ספר זה בלט במיוחד – כל המזכירות, האחיות, הפציינטיות, כל אישה חרדית שכף רגלה דרכה באזור, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, חבשה מטפחת. וזה היה להן פשוט – כי כך פסק גדול הדור. ואני התמלאתי קנאה.
לנוכח הלימוד הזה חולפות בזיכרוני תמונות מהגירוש הארור של כל יישובי הגוש, ובתוכם היישוב נצרים, שאותו אהבתי בכל נימי נפשי. והנה, ח"י שנים אחר כך חיילינו נמצאים שם, נלחמים בדם ויזע על האדמה שננטשה בצורה בלתי נסלחת. מי יודע, אולי אם אמונת החכמים הייתה בוערת בעורקי אנשי שלומנו, אם היינו נשמעים פה אחד להוראת גדול הדור שלנו ר' אברום שפירא זצ"ל לסרב פקודה ולהתנגד לגירוש בכל הכוח, אולי החורבן היה נמנע? אבל זה לא קרה. היו קולות מקולות שונים, והפסדנו במערכה. וכך הגענו לעופרת יצוקה ולשומר החומות ולצוק איתן ועוד, עד מלחמת משיב הרוח שנמשכת גם ברגע זה ממש.
זברה? לא מול האויב. אין ספק שהמלחמה הנוכחית, לפחות באופן מטאפורי, היא אנטי־תזה לזברה שמוצאת את מקומה בין הלבן לשחור. בעת הזאת מתבררים כוחות הרשע מול כוחות הטוב, האור מול החושך, לובן הצדק מול שחרותו של העוול. אין אפשרות לחבר ביניהם. זה או הם או אנחנו. חיבורים עושים בין אחים. זאת זכות להיות זברה שמתחברת לאחים עם דעות שונות, שמהווה מקף מחבר בין גוני הקשת שבתוך עמנו. אוכלים מאותו המסטינג, לומדים על אותו הסטנדר. אבל אסור להתבלבל: את הרוע ואת החושך צריך לגרש. אין מקום להתנהגות זבראית לנוכח אויב אכזר שכל מהותו היא כיבוי האור. באנו חושך לגרש.