לב של אמא

ללמוד עידוד ילודה מפוטין. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה נמשכת במלוא עוזה, והיא גרמה למצוקה קשה בכוח אדם ברוסיה הגדולה. כבר לפני חודשים רבים הוחלט על שחרור המוני אסירים מהכלא הרוסי בתנאי שהם מתחייבים להתגייס ולהילחם בחזית אוקראינה, ורבבות אסירים גברים כבר עשו זאת. ווין ווין סיטואיישן – הם שמחים לפתוח דף חדש בחייהם, והצבא הרוסי זוכה ברבבות חיילים חדורי מוטיבציה. והמוח הרוסי ממציא כל הזמן פטנטים חדשים. אחד מראשי השלטון ברוסיה הציע בימים האחרונים לשחרר עשרות אלפי אסירות מהכלא על מנת לאפשר להן למצוא בן זוג ולהיכנס להיריון. אם יצליחו במשימה, ויתחייבו גם לגדל את התינוק, יימחק עונש המאסר שנותר להן לרצות בבית הכלא. "אנחנו לא צריכים נשים שימסרו את חייהן לצבא", אמר אותו בכיר, "אבל אנחנו כן צריכים לפתור בדחיפות את הבעיה העיקרית של עתיד המדינה, הבעיה הדמוגרפית שמאיימת על קיומה. אישה לא צריכה להקריב את חייה במלחמה, אבל היא יכולה להביא חיים חדשים לעולם ולסייע במידה מסוימת לפתור את הבעיה הדמוגרפית".

אכן, לרוסיה יש בעיה. הנשיא פוטין חוקק שורה של חוקים שנועדו להגדיל את מספר הילדים הנולדים ברוסיה, כדי להעלות את שיעור הילודה מממוצע של 1.5 עד לממוצע של 1.7 בתוך ארבע שנים. התוכניות של פוטין להגברת הילודה כללו מימון לאימהות טריות, או במילים אחרות חופשת לידה מורחבת בשכר, קצבאות רווחה למשפחות מעוטות יכולת עם יותר מילד אחד, וארוחות בית ספר חינם לתקופה של ארבע שנים. לא היה מזיק אם גם אנחנו היינו מאמצים חלק מההטבות הללו לעידוד הילודה. אם בן גוריון יכול, ולהבדיל – פוטין יכול, אז גם ביבי יכול. וחשוב מכך – יש כאן אמירה: אישה לא אמורה להיות לוחמת. זאת לא תכלית חייה. היא מביאה חיים לעולם ולא מכלה אותם. שאפו.

להיות אמא זה כואב. אבל צריך לזכור שלהיות אמא זה לא רק ללדת, זה גם לכאוב. וזה גם מדעי. בעקבות המלחמה יותר נשים מאושפזות ביחידה לטיפול נמרץ, עם עלייה במספר הנשים בסביבות גיל חמישים, צעירות יחסית, עם תלונות אופייניות להתקף לב. אצל רבות מהן מדובר על תסמונת הלב השבור, והמשותף להן הוא שהן אימהות לחיילים קרביים, לפעמים ליותר מאחד. אחת מהנשים שפנתה למיון מספרת שבזמן שישבה עם חברותיה היא קיבלה הודעת ווטסאפ על כך שהמפקד של בנה נפצע קשה בעזה. לא בנה אלא המפקד שלו. בן רגע היא החלה להרגיש דפיקות לב מואצות ורעד בברכיים, איבדה את הכרתה והועברה מיד על ידי חברותיה לחדר המיון. עקב שינויים באק"ג היא הוכנסה בדחיפות לצנתור, והצנתור הראה כי עורקי הלב שלה תקינים, ומה שהיא עברה הוא למעשה "תסמונת הלב השבור".

תסמונת זו היא מצב רפואי שבא לידי ביטוי בירידה זמנית של תפקוד שריר הלב, המתרחשת לרוב כתוצאה מלחץ נפשי בעקבות מוות של אדם קרוב, פיטורין, גירושין וכדומה. בתסמונת זו, בתגובה לסטרס הגוף מייצר כמויות אדירות של אדרנלין אשר מגיעות במהירות לשריר הלב וגורמות לו להרעלה, וכתוצאה מכך להיחלשות זמנית. לכך נלוות תופעות הדומות למתרחש בעת התקף לב, כגון כאבים חזקים בחזה, קשיי נשימה והזעה מוגברת, תופעות שמופיעות לרוב בין דקות לשעות מרגע החשיפה לאירוע המלחיץ. בתרשים האק"ג של מטופלות אלו יש שינויים הדומים לאוטם שריר הלב, וכדרך שגרה הן מוכנסות לצנתור דחוף על מנת לבחון את אופן התכווצות שריר הלב והאם ישנן חסימות כלשהן בעורקים. ברוב המקרים לא נצפו חסימות ולכן ניתן לקבוע באופן כמעט ודאי שמדובר בתסמונת הלב השבור. אצל חלק מהנשים אכן היה אוטם שריר הלב קלאסי, אך הפעם לא כתוצאה מגורמי הסיכון המקובלים, אלא באופן ישיר בעקבות הסטרס. הטיפול הוא על ידי נטילת תרופות במטרה לשפר את תפקוד הלב ומעקב קרדיאלי. ברוב המקרים תסמונת הלב השבור חולפת מאליה בלי להותיר כל סימן, והלב חוזר לתפקוד תקין ימים אחדים לאחר מכן.

החינוך מחשל. האמת היא שהילדים הלוחמים ההם, שממלאים את ליבנו בלילות ובימים, קיבלו את רוח הלחימה מבית גידולם, מאבא ואמא. אז אחרי שהשקענו בגידול ילדים חדורי אידיאלים ונתינה, אנחנו כעת נדרשים להתמודד עם המחיר של החינוך שלנו. וחינוך כולל גם חישול.

חג החנוכה קרב ובא. זה חג שאני כל כך אוהבת, במיוחד בגלל שהוא כל כך היימיש, ביתי. השם חנוכה בא מחנוכת המקדש בימי היוונים על ידי החשמונאים שתיקנו ושיפצו והניעו וחידשו. ההנעה לפעולה ולהנחלת ערכים, מידות טובות והרגלי חיים חיוביים היא מדרכי החינוך. וחלק מהחינוך הוא לדעת שאי אפשר לגדל ילדים בתוך צמר גפן, כי הם חייבים מרחב לגדילה. גם יעקב אבינו, שהיה לכאורה איש תם יושב אוהלים, מראה לנו בגניבת הבכורה ובהמשך דרכו עד כמה הוא איננו תמים וידע כיצד לפעול גם לנוכח קשיים ואויבים. חשוב לחשל את הילדים לקראת הבאות. זה מכניס בהם גבורה ומרחב לצמיחה אישית.

בתקופה זו אנחנו תוהים האם נכון לחשוף את ילדינו למושגים קשים ולמציאויות מורכבות. אין לכך תשובה אחת, אבל חשוב לזכור שגם הילד חי בעולם הזה וצריך להכיר אותו וגם את קשייו. היו קבוצות שהציעו לילדים להתפלל על חייל או על נעדר, ומה רבה הייתה הנפילה של הילד כשהתברר שתפילותיו לא נענו והחייל נפל או הנעדר נמצא מת. זאת באמת התלבטות גדולה. ועם כל זה, גם המוות הוא חלק מהחיים. בעלי זוכר כילד את רגע הכנסת סבתו לתוך הקבר על ידי אנשי החברה קדישא. איש לא מנע ממנו לראות את זה, וזה לא פגע בו רגשית, נפשית או חינוכית. אולי ההפך הוא הנכון – זה עזר לו להבין את סופיות החיים בעולם הזה, ואת חשיבותם וערכם של החיים מול החידלון והסופיות של המוות. והעיקר שנשריש בליבם את הידיעה שיש לעולם בעל בית, יש מנהיג לבירה, יש אלוקים בישראל, אנחנו עושים את שלנו והוא יעשה את שלו, עד הגאולה השלמה בקרוב.