admin
כמו פרח שתול. בשבילנו היה זה גן עדן עלי אדמות. למרות הזבובים שהצטרפו לתפילה בקרוואן שהיה בית הכנסת, והחום הלא סלחן, והחול והחול והחול, נצרים היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי השופע אור וטוב וחסד וענווה גדולה ואמונה גדולה – כל אלו נטעו בנו את הכוחות לשבות בנצרים אחת לשבועיים במשך יותר מ־12 שנה, עד לפרידה הכואבת. כשנכנסנו לדירתנו החדשה במבוא חורון, אחרי הגירוש, העניקה לי חברה טובה פרח בתוך אגרטל וכתבה לי: "לחנה האהובה, את מרגישה קצת כמו פרח עקור. אני מאחלת לך שתרגישי במהרה כמו פרח שתול בגינת הנוי החדשה". המתנה הזאת שימחה אותי יותר מכל המתנות שקיבלנו בחנוכת הבית.
עקירה בלי הרדמה. כל עקירה כואבת. בין אם מדובר בעקירה של שן בינה או בעקירה של פרח מוגן. כך גם עקירה של איבר, כמו כליה, גם אם היא מלווה בשמחת הנתינה. יש נשים שנאלצות להיפרד מהרחם, שנעקר בניתוח. יש פה אבל על עקירת איבר שהביא עימו חיים חדשים. אבל בכל העקירות הללו יש אלחוש, שיכוך הכאב המתלווה לתהליך, מבעוד מועד. אני חוויתי עקירה מסוג אחר, ולא הייתה בה שום הכנה לניתוח, לא תוכנית אלחוש טרום־ניתוחי ולא פוסט־ניתוחי כדי לטפל בכאבים שמגיעים לאחר מכן. כך הייתה הפרידה הארורה מגוש קטיף, פרידה מחבל ארץ אהוב, מבתי תפילה ובתי כנסת, מקוואות ותלמודי תורה, ישיבות ומפעלי חקלאות. הייתה זאת עקירה ביד גסה של איבר בגוף האומה. חיים שלמים נמחקו באבחת טרקטור אכזר, כמו מפולת לגו במשחק של פעוטות.
גם לידה היא עקירה. הנשמה שהתהוותה בתוכך נעקרת מהגוף, ובתוך הפרידה הזאת נולדים חיים. וכך, עם כל הכאב, לאחר העקירה נוצר השפריץ הכתום ומלאה הארץ עקורי הגוש. פתאום רואים אותם בכל מקום, והם מאירים את העולם בזיו פניהם הטהור ומולידים חיים חדשים. ובעזרת ה' מתוך המשבר של שמחת תורה תשפ"ד ישיב ה' רוח העם ותיוולד מחדש ההתיישבות בגוש קטיף.
כך נולדה רצועת עזה. ביישוב נצרים האהוב לא היה צורך בשיכוך הכאב. היישוב התכונן מבעוד מועד. הוא פשוט עסק בלימוד אמונה. וכך, בפנים מאירות, הוא קיבל את בשורת העקירה, והתלישה הייתה אלגנטית יותר, גם אם כאבה מאוד. ואלו הם דבריו של דורון אלמוג, לשעבר אלוף פיקוד דרום, לאנשי נצרים אחרי הגירוש:
"ראיתי אתכם נאחזים בקרקע החולית. גאים בחקלאות נצרים, בונים בתים, מרחיבים את היישוב, מחנכים את הנוער ומחבקים את לוחמי צה"ל המגינים על תושבי האזור. ראיתי אתכם ברגעים קשים של פרידות כואבות מחברים שנפלו, חורקים שיניים וממשיכים. והייתי איתכם ביום האחרון כשכולנו נקרעים מכאב, עטופים בטליתות ופוסעים החוצה, בפעם האחרונה, מבית הכנסת שבנצרים. מתקשים להאמין. נבוכים, כועסים, מחבקים ותומכים זה בזה, צועדים יחד עם חיילי צה"ל ויוצאים לדרך חדשה כדי להפיח תקווה. מפנימים ומבינים שאת השבר הגדול צריך להפוך למנוף של אהבה, חינוך ויצירה במדינה היהודית היחידה בעולם. נשארתם נאמנים לערכים שהובילו אתכם. עמדתם בגאון באחד המבחנים הקשים הפוקדים אותנו בארצנו בבניין הבית השלישי".
והיום אנשי נצרים, שעברו ליישובי חבל שלום, שוב מפונים מבתיהם ושוהים במלונות בירושלים. ההיסטוריה חוזרת. לא נעסוק כעת באמירות בנוסח "אמרנו לכם". אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שהגירוש מגוש קטיף עם החלומות על מזרח תיכון חדש ו"סינגפור של המזרח התיכון" הביא בעקבותיו פצמ"רים וטילים ואת פרעות תשפ"ד. אין לי ספק שעוד נחזור לשם בקרוב. ולמה לא, בעצם? עד שנת תש"ח לא הייתה רצועת עזה. זאת תוצאה עגומה של הפסקת האש בקרבות בנגב בחורף 49'. באזור שבין הים התיכון לגבול מצרים הצטופפו להם ערבים פליטים מכל רחבי ארץ ישראל, כשהם בין הפטיש הישראלי לסדן המצרי שלא נתן להם להיכנס לסיני. וכך, בסוף המלחמה, גבולות שביתת הנשק יצרו אזור חדש שנקרא רצועת עזה. כעבור י"ט שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, לא השכילה ישראל לפרק את הפצצה הזאת. הגיעה העת לפרק אותה סופית, ובד בבד לחזור ליישובים שמסרנו במו ידינו ונבנה אותם מחדש.
חלומות מתגשמים. אני יודעת שמבחינה פוליטית ובינלאומית זה מורכב. אבל לנגד עיניי עומדות שתי דוגמאות שנותנות לי תקווה. הראשונה היא תושבי גוש עציון. ילדי גוש עציון, שנולדו וגדלו בו לפני מלחמת השחרור, פונו לירושלים לפני שהגוש נפל במלחמה בידי הירדנים. אבל גם אחרי שנעקרו מביתם, ועל אף שרבים מהם היו יתומים מאב, הם נשארו מאוגדים ומקושרים, וחלמו לחזור לגוש שלהם. זה נראה היה חלום רחוק. הם צפו מרחוק בקביעות על האלון הבודד הגדול, שניצב עד היום ליד אלון שבות, ולא האמינו שהחלום אכן יתגשם. ופתאום פרצה מלחמת ששת הימים, והיישוב הראשון שיישבו מחדש היה כפר עציון ואחריו הגוש כולו, שהיום פורח הרבה יותר מבעבר. נבנו בו אלון שבות ואפרת, ועוד תריסר יישובים חדשים בנוסף ליישובים המקוריים – כפר עציון וראש צורים, שנבנה על חורבות עין צורים הישן. כך שחלומות מתגשמים.
ואם תגידו שזה חלום ישן, אז ממש לאחרונה התגשם גם חלום ישן־חדש. במסגרת תוכנית ההתנתקות החליטו אריק שרון וחבר מרעיו לעקור ולהשמיד גם יישובים בצפון השומרון, בלי כל צורך מדיני או ביטחוני. חבורת משוגעים לדבר הקימה לפני שנים רבות את ישיבת חומש, ונראה היה שהצעירים החמודים והצדיקים הללו עסוקים במשחקי חתול ועכבר עם המשטרה וצה"ל. מחריבים להם את הסככות והצריפים שנבנו סביב היישוב חומש ההרוס – והם בונים מחדש, וכך זה נמשך שנה אחרי שנה. והם לא מתייאשים. לי זה היה נראה חסר כל סיכוי, אבל הערצתי אותם על נחישותם. ופתאום קמה הממשלה החדשה וביטלה את חוק ההתנתקות, כך שניתן היתר לבניית בית מדרש בחומש ובעתיד גם בניינים נוספים! כך הצליחו הגיבורים הללו לשבור את הקיר וישיבת חומש חיה וקיימת, ובקרוב ייבנה סביבה בעזרת ה' גם היישוב כולו.
אולי גם לזה התכוון הרצל, יהודי מתבולל אוהב עמו וארצו, שאמר את המשפט האלמותי "אם תרצו – אין זו אגדה". אבל בשביל זה צריך לרצות, עם כל הלב, ולעשות מה שצריך בזמן הנכון ובמקום הנכון. וכמובן, עם הרבה תפילות. הגיעה השעה לחזור לגוש קטיף. מי מצטרף?