admin
גשמי קיץ. היה זה בימים שלפני ראש השנה. ביציאה מפתח ביתי אני מוצאת שהכול רטוב בחוץ, שלוליות בכל פינה, כאילו אנחנו באמצע החורף ולא בשלהי הקיץ. וזה לאחר שהשדרן ברדיו הודיע שצפוי לנו סוף שנה עם טמפרטורה של "חום כבד עד קיצוני". מתברר שריבונו של עולם נתן לנו תזכורת קטנה למה שהיה יכול לקרות ולא קרה: 'מכת' הגשם שחטפה המדינה בבוקר ההוא הייתה קצה קצהָ של הסופה 'דניאל' שהכתה בכמה ממדינות הים התיכון, עלתה בחייהם של חמשת אלפים איש והביאה לרבבות משפחות חסרות בית במדינת לוב, שגם כך לא נהנית משקט פנימי, מדיני וכלכלי כבר שנים. הסופה גם גרמה נזקים כבדים באיטליה ובעיקר וביוון, שלא הספיקה להתאושש משרפות הענק שהשתוללו בה בחודשים האחרונים. התזכורת הזאת מתאימה בדיוק לימי הדין שאנו נמצאים בהם – ה', כוחו וגבורתו מלא עולם, והוא קובע מי לחיים ומי למוות, מי לשובע ומי לרזון, מי במים ומי באש. לנו הוא נותן רק להרגיש שזכינו לחסדו הגדול גם בנושא הזה, כאשר חלק מהמדינות סביב הים התיכון בוערות באש או נשטפות במים.
פלאי האי הצף. בדיוק ביום ההוא מצאתי ידיעה מעניינת ששוב הדגימה עד כמה העולם אינו צפוי, ושהמציאות עולה על כל דמיון. אחת ממדינות ארצות הברית, מהמשגשגות שבהן, היא מדינת ויסקונסין בצפון, ליד האגמים הגדולים וסמוך לקנדה. ביקרתי שם פעם אחת בטיול שנתי מטעם בית הספר, אבל אינני זוכרת הרבה, רק שהמדינה יפה מאוד. יש בה מים ויערות וחקלאות מפותחת ותעשייה פורחת ותיירות משגשגת, ויש בה עוד דבר – אי צף. באחד האגמים הגדולים במדינה נמצאים כמה איים, ובהם עצים וחורשות ובעלי חיים וצמחים ומפרצים קטנים. אחד האיים הגדולים באגם הזה, כמה מאות מטרים אורכו ורוחבו, נראה כמו אי רגיל לחלוטין, וגם עליו גדלים עצים וצמחים וחיים בו בעלי חיים, אלא שהוא אינו מחובר לקרקע אלא צף על פני המים. מחקרים הראו שהאי הזה הוא גוש של אדמה סבוכה בשורשי עצים וצמחים אחרים, וביניהם כלואים תאי אוויר, כך שמשקלו הסגולי נמוך משל המים, וכך הוא צף לו מעדנות ברחבי האגם ומשנה את מקומו מפעם לפעם. אפשר אפילו לצלול מתחתיו – הוא אינו מחובר לקרקע אלא הוא כמעין מצוף ענק.
אבל מדי שנה הוא הופך למטרד, כאשר הוא חוסם את המעבר לאוניות. מסורת היא שפעם בשנה, לקראת הסתיו, לפני שהאגם קופא בחורף, מתאספות עשרות רבות של סירות מנוע בצידו האחד של האי הצף, ובתיאום מושלם מפעילים את המנועים בכל העוצמה ויחד דוחפים את האי חזרה למרכז האגם. שנה אחרי שנה הוא נענה להן, ומואיל לזוז כמה מאות מטרים למרחק בטוח. ואז, לפי פקודה, משחררות כל הסירות את המצערת, וכולן פונות אחורה לדרכן ולמעגן שלהן סביב האגם, עד הפגישה השנתית הבאה. זוהי דוגמה לשיתוף פעולה נפלא: אדם אחד לבדו לא היה מצליח להזיז אי שלם – ורק בפעולה משותפת, מדי שנה בשנה, מצליחים התושבים לנצח את הטבע.
לדעתי זו דוגמה נפלאה לשילוב בין מעשי אדם למעשי אלוקינו. השמיים שמיים לה' – והארץ נתן לבני אדם. זכותנו וחובתנו להפעיל את כל כוחותינו כדי לשפר את סביבתנו, זה מה שה' מצפה מאיתנו. בשיתוף פעולה בין אנשים טובים אפשר לקדם את העולם למקום טוב יותר. דבר שאדם אחד לא יכול לעשות, קבוצה של אנשים ערכיים יכולה לעשות באופן נפלא. כוחנו באחדותנו.
"את לא תסחבי מזוודות". השעה 12:00, יום שישי חורפי, ובחוץ גשם זלעפות. אני מתקשרת הביתה בדרכי חזרה מהמרפאה. "נראה לי שכדאי לבטל את הנסיעה לשבת לנצרים. תראה איזה גשם", אני אומרת לאיש, ומבהירה: "אני רק חושבת על המזוודות והחבילות שנצטרך לסחוב בגשם בדרך מהתחנה ועד הדירה בג'ירפות (הדירות הגבוהות ליד החממות בנצרים), ואני מתחלחלת". לאחרונה הספארי הצבאי עוצר רק בכניסה ליישוב. לנסיעות בספארי כבר התרגלתי. בהתחלה נסענו ללא ליווי. עם "התקדמות השלום", הוסיפו רכבים צבאיים מלפנים ומאחור, וכעת הנסיעות הן תמיד בספארי ממוגן ירי. ההמתנות ארוכות והאבק מתנחל בכל פינה. אבל אנשי נצרים לא נבהלים מדרך ארוכה.
מעבר לקו קול נחרץ: "אני אחראי לכך שלא נסחב שום מזוודה". טוב, עם כזה ביטחון לא מתווכחים. אנחנו מתארגנים מהר עם אוכל ומזוודות ויוצאים. אני שמחה שלא אצטרך לבטל את התורים למרפאת הנשים. הנשים מחכות לי, ואני להן. אלו נשים מוארות, עדינות ומלאות בהכרת הטוב. את מרפאת הנשים ביישוב נצרים אני מתפעלת בזכות האחות המסורה אסי הילר, שהיא יד ימיני. זה המעט שאפשר לעשות למען הנשים הצדיקות האלו.
אז יוצאים לדרך, על טפנו וחבילותינו. איתנו נמצאים חמישה מילדינו האמצעיים, והם עליזים ושמחים. הטיפות העבות מצליפות בשמשה הקדמית ללא רחמים, ובעלי מאט את קצב הנסיעה. אני תופסת תנומה, ופתאום חריקה והאוטו נעצר. אני מתעוררת בבהלה. מסתבר שממש קרוב למנחת נצרים, הגיח טנדר שעקף את הרכב שלנו והתקדם לעבר המנחת, כשהוא פוסח על שלולית שבדרכו. בעלי נסע אחריו, אבל מתברר שהשלולית לא הייתה כל כך תמימה. בעצם נכנסנו לאגם מים שרק הלך והעמיק עם התעצמות הגשמים. החלונות החשמליים ננעלו, וגם הדלתות. בעלי ניסה לדחוף את הדלתות, אבל הגשם החזק לא אפשר זאת. לאט לאט הגיעו המים עד לגובה הכתפיים של הילדים, והם טיפסו על המזוודות. בעלי התקשר לחיילים במנחת, אבל לא היה מענה. ועוד מעט – הגיעו מים עד נפש.
ופתאום, בגשם הזלעפות, מגיחים שלושה חיילים צעירים מאוד ורטובים מאוד. הם מוציאים אותנו דרך החלונות וסוחבים אותנו על כפיים. וכך הגענו בדיוק בזמן ליציאה של הספארי מהתחנה. רטובים, ללא מזוודות וגם ללא נעליים. בדירתנו חיכו לנו נעלי בית חמות ומאפים ופנים טובות של משפחת הילר, שדאגו לכל צורכי השבת. אחרי שהתאוששנו קצת מהחוויה המטלטלת, אמר לי בעלי בקריצה: "אמרתי לך שלא תסחבי מזוודות…".
אחד מהחיילים ריגש אותי במיוחד. הוא הוריד את המעיל שלו, למרות גשם הזלעפות, וכיסה בו את בני הקטן. כמה אהבת ישראל. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה עושה מזה מטעמים.