תיקון הלב

את חוויות הגן של ילדיי הקטנים כמעט לא זכיתי לפגוש. רק כיום אני מבינה ומשלימה את כל מה שהלב שלי החסיר בשנות טיפוח הקריירה

פורסם מתוך בשבע | ט"ז באלול תשע"ז 07/09/17

שעת בין הערביים, אי אז לפני כמה שנים. אני מטפסת במעלה הרחוב, מתנשפת, מובלת על ידי כרס הריונית המונחת בין שיניי.

התורנות התארכה בחדר הלידה. שליה עיקשת סירבה להיפרד מקירות הרחם של היולדת הטרייה, והיה צורך בעצירת דימום רחמי מוגבר שהתפתח בעקבות כך. את היולדת צריך ללוות עד תום הפרוצדורה, גם אם שעות העבודה הרשמיות הסתיימו מזמן. המקצוע שבחרתי בו לא מרכין ראש לתכתיביו של שעון הנוכחות. האמת היא שבכלל לא היה שעון נוכחות, ממילא תמיד עקפנו אותו. למקצוע הרפואה יש קצב משלו, מעל לגבולות הזמן והמקום.

האיש, כהרגלו, נפש לו אז במילואים בהרי הגולן. טלפון אין, וגם לא אוטו. אני בדרכי הביתה לאחר נסיעה בטרמפים מירושלים לשכונת האברכים בשעלבים, ושלושה פרצופים קטנים ועגולים, מיוזעים ודומעים, ממתינים לי על מדרגות ביתי. הבכור בן ארבע, פאותיו הזהובות מתנפנפות ברוח החמה, נועץ בי מבט של קבלת פנים שמחדיר צרורות של רגשות אשמה אימהיים עמוק לתוך הבטן הרוחשת. הוא מניד בראשו הנבון ובמקום ברכת שלום אומר: "אף אמא לא עושה ככה לילדים שלה". עיניו הכחולות כל כך עצובות, ובשבילי אינן אלא סכיני חיתוך חדים שנשלפים ובוקעים כליות ולב.

לבן בכור, כך נדמה לי, יש כישרון מיוחד למפות את העצבים החשופים של אמו, ולדקור שם חזק חזק. אין דבר עצוב יותר מלב שבור של אמא.

חלון ההזדמנויות

האם יש סיכוי רפואי לתקן לב שבור? עכברים נולדים עם יכולת לתיקון לב שבור, אך מאבדים יכולת זו בגיל שבעה ימים. קבוצת חוקרים החליטה לבדוק בחלון ההזדמנויות הזה מה הם המנגנונים המאפשרים את התחדשות הלב. ואכן, חוקרים במכון ויצמן הזריקו מולקולה ייחודית שנתקבלה בעקבות המחקר הזה ללבבות של עכברים בוגרים שלקו בהתקף לב, והטיפול שיקם את רקמת השריר שלהם, אם כי המחקר עדיין בחיתוליו.

ויש עוד דרכים לתקן לב שבור. עריכה גנטית היא טכנולוגיה שבאמצעותה ניתן לערוך את הגֵנים של בני אדם ובעלי חיים, על ידי כך שמוציאים מקטע של דנ"א ומכניסים במקומו מקטע אחר, מעין העתק-הדבק. צוות חוקרים מארצות הברית ומדרום קוריאה דיווח כי הצליח לערוך מחדש גנים בעוברים אנושיים בטכנולוגיה חדישה, ועל ידי זה לתקן מחלת לב גנטית שהעובר היה צפוי לסבול ממנה. גם נושא זה עדיין נחקר.

ההפסד כולו שלי

האמת היא שאנחנו חיים בדור שבו נשים רבות עוסקות בקריירה חוץ-ביתית תובענית. את תחושת הפספוס של מנעמי האימהות הן תפגושנה רק ברבות השנים. כי הרי אין, ולא יהיה, תחליף למתנת האימהות הצעירה והחווייתית, לנוכחות הפיזית המאפשרת לילד לשתף אותך בהתלהבות בחוויות המסיבה בגן, או להושיט את ציוריו לתוך ידייך. אין דבר שנצרב עמוק יותר בזיכרון המשפחתי מהשיח בין הילדים סביב לשולחן ארוחת הצהריים. אמא שמגיעה הביתה רק בשעות הערב לא תפגוש את כל זה. ההתלהבות כבר דעכה, והחוויות כמעט נשכחו. יש כאן ויתור על מתנות יקרות שיש בכוחן לקשור אותך לילדייך בכבלי משי לכל החיים.

בימי ההתמחות שלי לא היה יום ולא היה לילה. הייתי חוזרת טרוטת עיניים. היתרון היחיד היה שלא הטריד אותי הבלגן שמסביב, והילדים שהיו לבושים בלבוש פסיכדלי. בחצי אוזן ליקטתי קצוות עלובים של חוויות מהגן שפג תוקפן, ובה בעת חלמתי על המיטה. האיש היה שח לי בנימה מלאה ברחמים: "אשתי היקרה, חבל לי עלייך. את מפסידה את כל הנחת מהילדים המתוקים שלנו – זהו זמן איכות שלא יחזור", ורק היום אני מבינה עד כמה הוא צדק.

הנכדים כתיקון

בתקופת ההתמחות גם לא זכיתי להשחיל ללו"ז אף נגיעה קלה של לימוד תורה. אין לי ספק שאם הייתי רופא ממין זכר, הייתי משתתפת לפחות בשיעור דף יומי, אולי חברותא קצרה בבוקר, ושיעור קבוע בשבת. אך מעט שעות האימהות הפעילות שזכיתי להן היו כל כך יקרות, שהתורה המתינה לי, והנה, הגעתי. היום אני רעבה לתורה. תאבה לה.

תפרחת מדרשות אלול לנשים מרגשת אותי עד מלאות. נשים באות ומצביעות ברגליהן, נערות ובנות, אימהות צעירות עטופות מנשא וסינרי הנקה, וסבתות – כולן מרגישות צורך במילוי מצברים אמוניים על ידי לימוד התורה, באר המים החיים, מעיין החיות המבעבע. שיעורי מחשבה, שיעורי תנ"ך, מוסר, חסידות ופנימיות התורה, והרשימה עוד ארוכה. כל אחת ומה שמתאים לה. התוכן פחות חשוב בעיניי. זאת נקודת המבט שנוסקת למרומים, שצופה מעבר למציאות היומיומית, ובכך מעלה את כל העשייה כאישה, כאם, כיהודייה, כאשת מקצוע – למקום גבוה יותר.

שעות בין הערביים, עת נפרשת שמיכה שחורה מנצנצת במרומי שמיים. אני בשיחה עם אחד מנכדיי, זהוב הפאות ותכול העיניים, בכורו של בכורי, אוהד ספורט מושבע, בין השאר. השיחה נסובה סביב הפיגוע במדריד, ואז הילד המתוק משחרר אנחת רווחה – אבל סבתא, לפחות מסי לא נפגע. נדמה לי שהצחוק שהתפרץ בתוכי היטיב לסתום פיגומים ישנים בקירות ליבי. אכן, כלי העבודה המדויקים ביותר לתיקון חוויות עתיקות יומין ששברו את ליבה של אמא צעירה הם החיוכים שמעלים הנכדים על שפתותיה של סבתא.