לנו כבר עשיתם רילוקיישן

דז'ה וו בן 18. בשבועות האחרונים אני חיה בתחושה של דז'ה וו – déjà vu. עברו 18 שנה, ונדמה כי רק אתמול היה, וכימים ההם כך בזמן הזה. הביטויים "מלחמת אחים", "שנאת חינם", "שריפת אסמים", "חורבן הבית" ודומיהם עלו אז ברמה, והנה היום הם נישאים בכל המדיות בשנית, וזה עצוב מאוד מאוד. גם ביטויים אחרים, מודרניים יותר, נשמעים מפה ומשם. חלק ממתנגדי הרפורמה נוהגים לשאת את השם המפורש דמוקרטיה כמין סיסמה שאמורה להוביל אותם קדימה. הם מגיני הדמוקרטיה, בעוד שהצד השני, אנחנו, מואשמים שאיננו כאלה. אבל יש כאן בעיה אמיתית בהבנת הנקרא: אנחנו מחזקים את הדמוקרטיה, שהיא שלטון העם, בכך שאנחנו מבקשים למנוע מקבוצה של אנשים שלא נבחרו לכך לבטל חוקים של הנציגים החוקיים של העם רק על סמך הסבירות הסובייקטיבית שבפיהם. הדמוקרט כאן הוא דווקא מי שעוצר את שיכרון הכוח של בית המשפט העליון. כעת הגיע הזמן להתנער ולהתחיל לעמול על זהותה היהודית של מדינתנו האהובה. אירועי השבועות האחרונים רק העצימו את הקריאה. שנים לקח לציבור שלנו לקרוא את המפה, ולהבין שאנחנו נמצאים בתוך מאבק מפוצמר – מאבק בתודעה המזדחלת שנוגסת בכל סממן יהודי ולא יודעת שובע.

לאיזו ברית הגיע בן גוריון. אבל על כל זה אפשר להתווכח. מה שאי אפשר להתווכח עליו הוא התשובה הניצחת שענו בכמה הפגנות אנשי הצד שלנו למפגינים נגד הרפורמה המשפטית: כל צעקת "ד־מו־קר־טיה" נענתה בצעקת "ד־מו־גר־פיה", צעקה שאין עליה תשובה. כי אכן זה כל הסיפור, ויודעים את זה רוב המפגינים והמוחים מכל הצדדים: הציבור "הנאור" מבין שהוא הולך ופוחת בכמותו יחסית לציבור המסורתי. אומנם הילודה בארץ גבוהה יחסית, שניים־שלושה ילדים בממוצע לכל משפחה לעומת ילד אחד לכל משפחה בערך במדינות ה־OECD. אבל ממוצע הילודה בציבור המסורתי הוא סביב חמישה ילדים ואף יותר, והטור ההנדסי הזה הולך ועולה ובא לידי ביטוי בקלפי. הדאגה הזאת הביאה להעלאה מאסיבית, מודעת, מתוכננת, של גויים רוסים לישראל, ולמאמץ להכשיר כמה שיותר אריתראים ועובדים זרים ולהשאירם בארץ באמתלה של זכויות אדם. המאמץ שלהם עקר. גם הילודה של ערביי ישראל צונחת באופן דרסטי עם התגברות המודרנה – נערה ערבית בוגרת תיכון לעולם לא תסכים לחיות בבית עם אישה נוספת, וגם לא ללדת יותר משניים או שלושה ילדים. הדמוגרפיה ניצבת כדגל אדום לנגד עיניהם, וגם העולים היהודים לארץ רובם דתיים ומסורתיים.

מי שדווקא ראה בעין יפה את גדילת העם היהודי הוא דוד בן גוריון, שהיה בין הראשונים שעודד את תופעת המשפחה הברוכה ודאג לתקצב ולצ'פר את המשפחות הוולדניות. הוא דאג למענקי ילודה של מאה לירות ללידת הילד העשירי, ואף הגיע לטקסי ברית המילה של ילדים מספר עשר. בן גוריון הקים את הוועדה הממשלתית לדמוגרפיה, שזכיתי להיות בין חבריה. אגב, בזמנו קיבלתי איום מוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית על השתתפותי בוועדה הממשלתית הזאת (שבה ישבו גם בדואים ודרוזים), בטענה שאסור לי לעודד ילודה יהודית. הם איימו לזרוק אותי מהר"י. השבתי שהם לא צריכים לטרוח: כבר מזמן החלטתי לפרוש בעצמי, בדיוק מהסיבות הללו. קלטתי אז את מה שקולטים היום לפחות אלף רופאים ויותר: לאן הרוח של הר"י נושבת.

רילוקיישן? לא נבהלנו. אז בא הטיעון האקולוגי על אסון הצפיפות ואיכות הסביבה. אבירי האקולוגיה ואיכות הסביבה שמתנגדים לשימוש בכלים חד-פעמיים מבעירים צמיגים, מפזרים גרפיטי ומדביקים בדבק פלסטי מודעות שמטנפות את ארצנו. מצד אחד אני כל כך שמחה לראות את אחינו נושאים דגלים וטוענים לבעלות על הארץ האהובה הזאת, אך מאידך יש פה חילול הקודש. זאת זכות ענקית לשאת את הדגל הזה, שאבות אבותינו רק יכלו לחלום עליו, והיא שמורה למי שאוהב את הארץ הזאת אהבת אמת. לא אהבה התלויה בדבר, לא למי שמאיים לנטוש אותה או את מוסדותיה, לקדוח חור בספינה ולהטביע את כולנו יחד. יש למשל כאלפיים רופאים שאיימו ברילוקיישן. אז איימו. לא נראה לי שיש מי שמחכה להם בזרועות פתוחות ולא כל כך מהר עוזבים ארץ מולדת. מי כמוני יודעת כמה זה קשה, אפילו כאשר עוזבים אותה לטובת הגשמת חלום.

הביטוי "רילוקיישן", עִתּוּק בלשון הקודש התקנית, מתאר מעבר אדם ממדינתו למדינה אחרת והתמקמות בה, בדרך כלל באופן זמני. המונח המקובל למעבר קבוע ממדינה אחת לאחרת הוא הגירה, ובארץ – ירידה. מעניין שדווקא באנגלית הביטוי relocation משמש בדרך כלל למעבר דירה באותו אזור, אבל בעברית מתייחסים כנראה לכל העולם ככפר גלובלי ולכן הביטוי משמש לתאר מעבר לארצות אחרות, והעברית המדוברת קובעת.

העולם הוא עגול. הבירור הלשוני הזה בא כהקדמה לדיון באיומים שנשמעו בשבועות האחרונים מפיהם של חלק מהמתנגדים לרפורמה המשפטית, שעשתה בשבוע שעבר את הצעד הראשון שלה. טייסים ורופאים והייטקיסטים וקצינים במילואים הודיעו שהם שוקלים רילוקיישן, שזאת בעצם מילה מכובסת לירידה מהארץ. וכמה העולם הוא עגול. אני נזכרת ברילוקיישן אמיתי שהם עשו לנו לפני שמונה עשרה שנה. אלפי משפחות רילקשו מגוש קטיף וצפון השומרון נגד רצונן, ועד היום הן מתמודדות עם הניוד הכפוי הזה.

גם אנחנו היינו מהמגורשים, כאשר הבית שלנו בנצרים הושמד באבחת טרקטור כאילו היה זה משחק לגו. מעניין שאף מגורש לא איים שהוא יעשה עוד צעד ברילוקיישן הזה וירד מהארץ. להפך, האנשים רצו להיאחז באדמה האהובה, עם המחיר שזה גבה ברמת הבטיחות האישית. בעיניים כלות ראו המגורשים את השטחים הפורחים שהם השאירו אחריהם הופכים לדיונות חול מופקרות, את היישובים המקסימים שבנו במו ידיהם הופכים לעיי חורבות. ולמרות הבגידה של השלטון בהם, למרות הפרת החוזה בין האזרח למדינתו ברגל גסה בגיבוי מוחלט של בית המשפט העליון, הם נמצאים כאן איתנו, מגדלים את צאצאיהם הרבים לחיים של בניין הארץ והעם.

נקבל אתכם בחזרה. הארץ הזאת של כולנו, זו אינה דירה להשכיר. אבל אין מה להיבהל. אני חושבת שמדובר בעקומה קלאסית של תהליך אבל, שיש בו ארבעה שלבים עד למציאת איזון מחדש: הכחשה, כעס, עצב והשלמה. את ההכחשה כבר עברנו – הכול עלה עכשיו לשולחן, הגענו לזעם, וצריך לחכות בסבלנות להתקיימות השלבים הבאים. עם ישראל לא מפחד דרך ארוכה.