האם יש סיכוי לאחדות?

יום עצמאות באמבולנס. את ליל יום העצמאות האחרון חגגנו, בעלי ואני, באמבולנס, בעקבות תאונה קלה שהצריכה נסיעה לחדר מיון. דרך מקורית להודות ולהלל על המדינה האהובה שלנו. פרט לתחושת ההחמצה והפדיחה, בזכות האירוע הזה התוודעתי שוב למסירות הנפש של צוותי החירום של היישוב ושל מד"א. מפעים איך המדינה שלנו מתפקדת בנושא הזה למופת לטובת תושביה.

ביציאתנו מבית החולים עצר אותי בחור נחמד, חובש כיפה. עודי ממהרת החוצה והוא מבקש ללוות אותי. "את חייבת לכתוב על זה", הוא מפציר בי, "אני טכנאי רנטגן, למדתי את התחום בארץ, אבל חסרים המון טכנאים במקצוע שלי. המקצוע לא מוכר, ואין כמעט פונים ללמוד אותו". הוא מבקש ממני להדגיש כמה המקצוע הזה חשוב, ועד כמה חבל שאין ללימודים אלה יחסי ציבור טובים מספיק. הסכמתי, והנה הדברים לפניכם.

הצלה מצילת חיים. זה נכון גם למקצוע הסיעוד. אין מספיק אחים ממין זכר מכוחותינו, וגם לא רוקחים. לעומת זאת יש בציבור שלנו לא מעט פרמדיקים, נהגי אמבולנס וחובשים, חלקם שייכים לארגון מד"א, אחרים לאחד מארגוני ההצלה, רובם מתנדבים. יש אלפים כאלו בכל הארץ. אחד החתנים שלי הוא פרמדיק ונהג אמבולנס בשומרון, ואין כמעט פעם שאנחנו מבקרים אצלם שהוא אינו מוקפץ לתאונה או לידה או פציעה באזור. האמבולנס חונה תדיר ליד הבית, וזה עוזר לי לזהות מרחוק את ביתם. הוא שייך לארגון 'הצלה'. מתנדבי 'הצלה' שפזורים בארץ, בעיקר בשכונות החרדיות אך לא רק בהן, נגישים יחסית ועשויים להגיע בזריזות גדולה יותר למי שנזקק להם. במקרים רבים הזמן הזה הוא שקובע אם החולה יחיה או ימות. זכויות רבות יש לציבור החרדי שמפעיל את הכוח הזה. אין ספק, הציבור החרדי תורם מאוד. הטקס שנערך בבני ברק ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שבו רבנים וראשי הציבור גם שרו את התקווה, גרם לי להזיל דמעה. כל כך חבל שהשרים וחברי הכנסת החרדים הוחרמו וויתרו על הופעתם בבתי הקברות הצבאיים דווקא ביום שאמור לאחד.

לב נוגע בלב. אבל היו גם החרמות רבות אחרות, גם של חברי כנסת, ומתברר שגם של יחידים. נשות היישוב נצרים לשעבר, הפזורות היום ביישוב בני נצרים בנגב, בגרעין התורני באריאל ובמקומות אחרים בארץ, נוהגות מזה שנים להגיע ביום הזיכרון עם תשורה נאה ופתק מרגש אל משפחות החיילים שנפלו על משמרתם בהגנה על נצרים. במהלך השנים נשמר קשר חם עם המשפחות, כיאה לאנשי המעלה של היישוב, וזאת חוויה מיוחדת.

אני הגעתי בעבר למשפחת רוזנפלד בבית חורון, ששכלה את בתם מתת הי"ד, ששירתה בנצרים כחיילת ונרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון. פגשתי משפחה נהדרת, וביקרתי במצפה שהוקם על שמה של מתת. דיברנו וסיפרנו, ולב נגע בלב. בשנה אחרת זכיתי להגיע לרבנית טלי בן ישי, חברה יקרה, ששכלה את בתה ואת חתנה ונכדיה, משפחת פוגל, ה' ייקום את דמם, בפיגוע באיתמר. רותי הי"ד הייתה שכנה שלנו בנצרים. בשקט של יום הזיכרון, בביתה המרהיב בשכונת ארנונה, ישבתי עם האישה האצילית הזאת שסיפרה גם על הנכדים היתומים שגדלים לצידם, ונגע לב בלב.

טבעי הדבר שציפיתי גם השנה למלא את המשימה הקדושה הזאת. שובצתי למשפחה ביישוב חילוני במרחק קילומטרים ספורים מביתי. העבירו לי את התשורה, והתקשרתי בהתרגשות לאמו של החייל שנהרג לפני כעשרים שנה סמוך לנצרים כדי לתאם ביקור, כמו בכל שנה. מעבר לקו שמעתי קול מהוסס של אישה עצובה, ואולי גם קצת כעוסה. כשהיא נאנחת היא אמרה לי: "אל תבואו השנה. לא מתאים לנו. השנה – לא". הגבתי בפליאה, נעלבתי. לא בשבילי, היא כלל לא מכירה אותי, אלא בשביל הציבור שאני מייצגת. כאבתי את הכאב שלה, ואת הכאב של כולנו. אפשר להתנחם בזה שהחיילים שלנו יודעים טוב מאיתנו איך להיות מאוחדים. האכילה מאותו מסטינג מערבבת אותם היטב, והם הופכים לאחים לנשק ואחים בלב.

החבילה עוברת. במלחמת יום הכיפורים נשלח בעלי עם חבריו, חיילי הסדר טירונים ששירתו בסיני, לחפש אחרי חיילי קומנדו מצרים. הסיור התארך והתארך. השעות חלפו, חיילי הקומנדו המצרים לא נמצאו וספק גדול אם בכלל נחתו. אחרי שעות ארוכות הרעב הציק מאוד. פתאום ראו מעל גבעה קרובה עמדת תצפית בודדת. הם התקרבו אליה ומצאו בה שני חיילי מילואים מגודלי שיער עם משקפות. בעלי וחבריו שאלו אותם אם יש להם משהו לאכול, הרי עוד שעות של סיור לפניהם. אחד החיילים השיב: "אתמול קיבלתי את החבילה הראשונה מאשתי מאז ראשית המלחמה, בשמחה אעביר אותה אליכם". הוא התכופף והרים חבילה עטופה היטב בגודל של קופסת נעליים, פתח אותה – והנה היא מלאה בכל טוב. "קחו", אמר להם החייל, "אתם הרי לא אכלתם מאתמול". ואכן, בתוך דקות לא נשאר פירור. הם הודו לחייל האלמוני מקרב לב, ומיד המשיכו בסיור עד הלילה. המחווה הזאת החייתה את נפשם ורוממה את רוחם. איזה חסד מופלא. זו החבילה הראשונה שקיבל מהבית מאז גויס למלחמה לפני שבועות ארוכים, ואת כולה העביר לכמה חיילים דוסים שאינו מכיר כלל. וכשיש אחדות יש כלי לגאולה.

הבדיחה של הרבי מסאטמר. בתפילות שלנו מדי יום ישנם פרקי גאולה שממש מתגשמים לנגד עינינו, כמו משפטי התחנון היפים, שנשים לא זוכות בדרך כלל לומר, והאמת היא שגם גברים רבים שמחים לוותר על הזכות לומר תחנון כשהדבר מתאפשר. לרבי מסאטמר זצ"ל היה חוש הומור מפותח, עם כל זה שהוא היה קנאי גדול. באחד מימי חמישי חגג חסיד בקהילתו ברית, וכדרכו של עולם כל החסידים שמחו שאין אומרים תחנון. אחרי התפילה אמר להם ר' יואליש מסאטמר: "אם הגויים היו יודעים איזו שמחה יש ליהודי בכל פעם שנפטרים מתחנון של שני וחמישי – כולם היו מתגיירים".

הסערות ההורמונליות של גיל ההתבגרות של עם ישראל, וחיפוש הזהות המתעצבת לצד סימני ההתבגרות, כבר ניכרים בגוף האומה. זה קשה אבל זה חלק מתהליך של צמיחה. למרות הבעיטות שאנו חוטפים, אין ספק שאנו מתקדמים לכיוון טוב ופעמי משיח נשמעים. וכפי שישנה טכנולוגיית אולטרסאונד שבה האם רואה בשידור חי את ירידת הראש של העובר בתעלת הלידה ויכולה לדבר אליו ולשדל אותו לצאת, כך אנחנו פועים לוולד שיצא – קדימה, קדימה. הגיע זמן גאולתכם!