admin
בשבועות האחרונים פגשנו שכול אכזרי של זוגות של אחים שנרצחו על קידוש ה' והובלו ישר אל מתחת לכיסא הכבוד- משפחת פליי, משפחת יניב, ומשפחת די.
כמה זה קשה. ההורים הגיבורים הם ספרי מוסר מהלכים ויראו כל עמי הארץ את גודל אמונתם.
בפרשה שלנו מתרחש אירוע מחולל- מותם בטרם עת של שני בני אהרן שעלו בסערה השמימה. אין ספק שהכאב היה קשה מנשוא, לשני ההורים שלהם. לגבי אהרן אנחנו מקבלים דיווח על תגובתו הייחודית- ויידום אהרן.
אבל תחושותיה של אלישבע עלומות במקרא. אולם חז"ל מתארים את רוממות רוחה לפני שזה קרה, כשהיא המתינה בכיליון עיניים לרגע, שבו אהרון בעלה יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים. וכך מתאר המדרש שיר השירים רבה (פרשה ג,ז)
"מי זאת עולה וגו', מדבר באלישבע בת עמינדב, אמרו אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה [=משה רבנו] מלך, ואחיה [=נחשון] נשיא, ובעלה [=אהרון] כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן".
אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית- עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם לא ברור דיו מתוך המדרשים מה היתה תגובתה הרגשית. יתכן ששתקה כבעלה אהרון ויתכן שתגובתה היתה שונה והיא זעקה ויללה על מות בניה. מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה.
לישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחידי יצחק. אם סיסרא מיללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה, ואת יללותיה מחקה השופר בראש השנה. גם את היללות של הגר כשרואה בצער בנה אנחנו מזכירים בראש השנה. מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם מייצגות את קולות הבכי של אימא הממתינה לבנה שלא שב.
בכל משפחה עשויות להיות תגובות מגוונות לשכול, כשם שפרצופיהם שונות גם תגובותיהם. האחד שותק ומביע את הכאב בצורה פנימית, והשני זועק את דאבונו באופן מוחצן. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם.
ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההתמודדות של ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקודי לעומת ההתמודדות הקלה יותר של האחים, שמצליחים בדרך כלל לחזור לשגרה ביתר קלות. כמובן שאין אסון גדול יותר מלקבור ילד, ולכן הדברים מובנים בהחלט. פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון ואלישבע וילדיהם מקבלים את האסון בצורות שונות.
במקורות יש עיסוק בנושא התנחומים אבל פחות בצורך בליווי המשפחות לאחר שקמים מהשבעה. בימי השבעה, המשפחה עטופה בחיבוק ענק, פרי גאוניותו של רבינו של עולם. אבל לאחר ימי השבעה, כאשר הבית מתרוקן, וצריך לקום, אז מתחיל הקרב האמתי .
מרים פרץ האגדית, למודת שכול וצער אך שופעת אמונה שלמה כמעיין המתגבר, מדגישה בכל אירוע שכזה, שהחשוב ביותר זה לדעת לקום. אהרן הכהן קם וממשיך בעבודת במשכן. הקימה שלו כוחה רב יותר ומרשימה יותר מהדממה שלו.
ומחה ה' כל דמעה.