פורסם בכלים שלובים – כתב עת לענייני נישואין, חינוך ומשפחה שע"י מרכז י.נ.ר | גליון 72 | תשע"ז
שבע וחצי בבוקר. אני מסתכלת סביבי ורואה שהכל מתנהל כשורה . הקטנים עלו להסעה והשאירו את הבית מאורגן פחות או יותר. נותרו לי כמה דקות לסיים את המצגת להרצאה שאתן הערב, והנה לוכד את מבטי סנדויץ' אלמוני שנשאר על השיש… הוא שוב שכח לקחת את ארוחת העשר שלו! לפעמים נדמה לי שהוא שוכח אותו בכוונה תחילה, ולוקח עמו רק את הפרי. הוא יהיה רעב, ולא יהיה מרוכז… הבנות הגדולות שלי צוחקות עלי: 'הוא נראה טוב מאוד, אמאל'ה, ומקרקורים בבטן לא מתים. ובכלל, תראי איך הוא מצליח לסדר אותך'! אבל לבן זקונים יש פריבילגיות מיוחדות, ואמא נשארת אמא גם כשהיא דוקטור וסבתא…
אני יוצאת לדרך באיחור קל. באחד הצמתים אני מבחינה באשה צעירה שמחכה לטרמפ. אני עוצרת ופותחת את החלון. היא ניגשת: 'לבני ברק'? – 'בשמחה'. היא מתיישבת במושב האחורי, והשיחה מתחילה לזרום.
מתברר שהיא תושבת יישוב קטן וצעיר בשומרון. אני שואלת אותה מה מעשיה ביום יום, והיא מספרת שהיא עם הילדים בבית, מדי פעם שומרת על ילדי חברותיה. את בית העץ רחב הידיים בו היא מתגוררת בנה בעלה במו ידיו, בחצר יש להם דיר ובו מספר עיזים. היא ובעלה מטפלים בהו ומייצרים מהחלב שלהם גבינות, יוגורטים ומעדנים, המספקים להם, בנוסף לעבודתו השוטפת של הבעל כחקלאי בשטח, הכנסה יפה. כשאני שואלת על ההווי ואורח החיים ביישוב היא מספרת: 'כולם מסתדרים יפה יחד. רק השכנה שלי כמעט שלא יוצאת מפתח ביתה, וזה חבל'. ואני שואלת: ”למה?” והיא עונה: ”כי היא נשואה מעל חצי שנה ועדיין לא זכתה לפרי בטן".
מניסיוני רב השנים נוכחתי לדעת שבישובים קטנים קיים מתח בנושא פריון גם אצל זוגות צעירים מאוד. מצאתי שפעמים רבות הענין קשור לפיזור הגיאוגרפי של המגורים; למשל, אצל משפחות צעירות שגרות בישיבה במגורי ה'כולל', שבו מתגלגלים במעברים מוצצים וצעצועים ובמדרגות שומעים קולות של בכי תינוקות, או ביישובים קטנים בהם מקום המפגש העיקרי של הנשים הוא גן המשחקים.
הגברת הצעירה ממשיכה: "אני וגם רבות מחברותי זכינו להינשא בגיל מוקדם, ורובנו מתמודדות יפה עם חיי המשפחה. אני חוגגת השבוע ברוך ה' יום הולדת עשרים ושתיים וזוכה כבר לגדל שלושה ילדים, והרביעי בדרך…" היא מספרת לי על הדליות שברגליה, שכבר כעת בולטים וכואבים. 'אבל אני לא מתלוננת', היא אומרת לי ודרך המראה אני מבחינה בחיוך שעל פניה; 'אלו אינם סתם ורידים שמשתרגים על רגלי; אני מכנה אותם – ציורי הילדים שלי'!…
למרות שגיל הנישואין הולך ועולה, גם בקרב הציבור הדתי והחרדי, עדיין תופעת הנישואין של בנות בגילאי העשרה נפוצה ביותר. יש הדורשים אותה לגנאי ויש הדורשים לשבח. ההתרשמות הכללית שלי מהכלות הצעירות המרובות שאני רואה בראשית דרכן היא חיובית בהחלט, ובדרך כלל הן מקימות בתים למופת, וזוכות להיות סבתות צעירות ואף לעיתים ללדת במקביל לבנותיהן.
הריונות בגילאי העשרה מדוּוחים בספרות הרפואית כהריונות בסיכון גבוה, אך במחקרים מדובר בעיקר על אוכלוסיות נחשלות תרבותית, בהן הטיפול הרפואי כושל ומצבה הבריאותי הבסיסי של האשה ההרה ירוד. אך גם באוכלוסיות ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, קיימת לעיתים קרובות קורלציה בין גיל צעיר לבין הזנחה תזונתית של האשה ומחסור בנטילת ויטמינים ומרכיבי מזון בסיסיים.
זאת בעיקר עקב חוסר מודעות, ונטייה למעקב רפואי פחות- מוקפד על רקע תובנה ירודה לחשיבות הנושא. אולם אם משקל האשה הוא תקין, היא אינה סובלת מתת-תזונה, והיא קשובה להנחיות משרד הבריאות למעקב הריון בסיסי )ע"י רופאה( וסיעודי )ע"י אחות( – במרבית המקרים ההריונות מסתיימים בשלום, מלבד נטייה קלה ללידות מוקדמות ומשקל לידה נמוך במעט אצל נשים צעירות.
יש לזכור שחלק מהנשים היקרות הללו מתגוררות ביישובים ובפרוייקטים מרוחקים. רבות מהן נוסעות ללימודים או לעבודה שעות ארוכות, נוסף למטלות הבית השוטפות, ולכן הן גם עייפות מאוד, ולא מוצאות זמן פנוי להכין לעצמן אוכל מזין ולהיות במעקב רפואי מתאים. פה מגיע תפקידו של הבעל הצעיר לפקח על תזונתה של אשתו הצעירה, ולאזן בין משימותיה המרובות – לטובת ההשקעה בבריאותה ובבריאות צאצאם העתידי. לעיתים כדאי לגייס גורם שלישי ש'יאמץ' את הזוג: הורה, אח גדול, רב או רופאה שיפקחו עין. נקודה נוספת למחשבה היא העובדה שחלק מהזוגות חיים בצמצום משמעותי, ולעיתים רכישת מזון מזין היא מעמסה כלכלית ניכרת עבורם; גם לכך יש לתת את הדעת ברמה הלאומית, הישובית והמשפחתית. אך בָּשורה התחתונה, רוב הזוגות האלו גדלים להיות הורים למופת ובונים לתפארת את בית ישראל.
זהו, הגענו למרפאה. מתברר שהגברת בדיוק בדרכה אליי, היא קבעה תור לפני כמה ימים. חברתי החדשה ואני נכנסות יחד פנימה. בפנים כבר ממתינות נשים שהגיעו לפניה והיא תצטרך לחכות בתור כמו כולן…