רגע של הארה. פגשתם פעם את חוויית ה"אהה"? זה קורה כאשר פתאום אנחנו חשים הארה בנושא שעמלנו וחשבנו עליו זמן רב ללא הועיל, והנה זה מגיע. בדרך כלל נפילת האסימון הפתאומית הזאת מתרחשת לאחר תקופת המתנה שבה הרמנו ידיים והפסקנו לאמץ את מוחנו במציאת פתרון לבעיה. עצרנו את המחשבה על הנושא, העברנו הילוך לפרקינג ואפילו יצאנו מהרכב – אבל יש כנראה פינה במוח שהמשיכה לנוע בלי מנוע, ופתאום מתברר שהגענו לפתרון הבעיה מבלי משים. בדרך כלל מצטרפת לחוויה הזאת קריאת שמחה, ומכאן שמה "אָהָה". הרגע של ההארה הזאת יישאר בזיכרון שלנו על כל פרטיו, וגם התחושה עד כמה שזה היה נפלא.
אחת האגדות העתיקות המפורסמות על חוויית "אהה!" היא סיפורו של ארכימדס, שגילה בעת רחצה באמבטיה את העיקרון שכמות המים שנדחית בעת הכנסת גוף למים זהה בנפחה לנפח הגוף שנכנס למים בלי קשר למשקלו. זה אפשר לארכימדס לברר האם אכן הכתר של המלך נוצר כולו מזהב, או שהזהב מכיל כמות משמעותית של מתכת פשוטה יותר. לפי הסיפור ארכימדס, שכבר התייאש ממדידת הנפח של הכתר בלי לפגוע בו, קפץ ברגע ההארה הזה מהאמבטיה בבית המרחץ שבו ניסה להירגע, ורץ ברחובות העיר סרקוז כשהוא לבוש כביום היוולדו וקורא בקול "אאורקה" – "מצאתי" ביוונית. יש שטוענים שרמה מסוימת של חוויית "אהה!" היא הבסיס לכל תהליכי הלמידה החשובים שלנו, גם כאלו שאין בהם גילוי מידע חריג וחד־פעמי.
מסר מאמא של גאולה כהן. אולם לצערנו, ובוודאי לאחרונה, כאשר חודש אדר נהפך משמחה ליגון, אנחנו חווים יותר חוויות שבהן הקריאה הספונטנית שלנו אינה "אהה" אלא "אוי". לפעמים הקריאה הזאת יכולה להיות קשורה לדברים בנאליים, כמו שכחה של הנייד על שולחן הסלון שמטריחה אותנו לשוב לאחור עשרות קילומטרים כי אי אפשר בלעדיו. אך זה יכול גם להתלוות לדברים רציניים באמת שמתרחשים ומשבשים את כל התוכניות הפרטיות והכלליות. גאולה כהן כותבת בספרה: "מאמי למדתי – כל מה שאת צריכה, בתי, זה להגיד 'הוי' במקום להגיד 'אוי'! תאמיני לי, ה'הוי' הזה יעשה לך את כל ההבדל".
וכך לימדה אותנו בכפל כפליים בשבוע שעבר דבורה פלאי, האישה והאגדה, ששכלה בפיגוע הדריסה בשכונת רמות שני בנים ביום אחד ובעלה עוד זקוק לתפילות רבות. "אל תגידו אוף, פשוט תגידו תהילים פרק קו"ף". כך גם היו אומרים הילדים הי"ד. האמא הזאת, כמו אסתי יניב ואחרות, מלמדות אותנו את גדולתו של מעמד האימהוּת. מכורסת אבלים נמוכה בחדר בבית פשוט בירושלים או בהר ברכה אפשר לשלוח מסרים חינוכיים שיחדרו לליבם של מיליוני אנשים ברחבי תבל. זה אותנטי. אלה הבתים שבהם גדלים הפרחים הכי יפים. בתים עם אימהוּת נוכחת.
רוצות להיות אימהות. ואכן, הוכח מחקרית שאימהות רבות מבקשות שהשילוב של עבודה בחייהן יאפשר להן לחוות אימהות מיטבית. כך עולה מסקר ויצ"ו שפורסם לרגל יום האישה, תחת הכותרת "משבר האימהוּת בישראל 2023". הסקר מצביע על פער גבוה במעורבות והשקעה כלכלית וארגונית של המדינה בחיי האימהות והנשים מול מדינות מפותחות אחרות. כמדינה הוולדנית ביותר בקרב חברות ה־OECD שמובילה בהשקעת המשאבים לטיפולי פוריות, ישראל יורדת לתחתית הטבלה מרגע הלידה. הכי הרבה ילדים למשפחה והכי מעט השקעה של המדינה בילד והעמסת הטיפול, ימי המחלה וימי החופשה על התא המשפחתי, ובתוך התא המשפחתי לרוב על האמא. הנשים היום מרגישות צורך להיות מצוינות באימהות במקביל לקריירה: להניק שנה – ולפתח מקצוע, להכין צהריים כל יום – ולהתקדם למשרות ניהוליות. אין ממי לקחת דוגמה איך לעשות את זה, כי הדור הקודם היה אחר.
הסקר, שבוצע בשיתוף מכון גיאוקרטוגרפיה, מציין את העובדה שיוקר המחייה הוא הקושי העיקרי שניצב בפני אימהות בישראל, ואחריו צוין האתגר של שילוב אימהוּת ועבודה, שמתבטא במחסור בזמן פנוי לעצמן והצורך לטפל במקביל במטלות הבית השונות. הסקר טוען שישראל נמצאת במקום האחרון באחוז ההשתתפות במימון הוצאות החינוך והטיפול בילדים מבין המדינות החברות ב־OECD. לפי הסקר, הגורמים העיקריים שיסייעו בהשתלבות אימהות בשוק העבודה הם חינוך איכותי לילדיהן מגיל שלושה חודשים וסנכרון שעות העבודה לשעות המסגרות החינוכיות. אחת הסיבות העיקריות שצוינה לאי חזרה לעבודה בקרב אימהות היא הרצון להישאר בבית וליהנות מגידול הילדים. לפי הנרטיב של הסוקרים, תוצאות הסקר מצביעות על מצוקה גדולה של נשים עובדות. אני דווקא רואה שהסקר מספר סיפור של אימהות במיטבה – נשים לא מוותרות על האימהות. הן מבקשות שיוטבו תנאי העבודה כדי להיטיב עם גידול הילדים. זה הנרטיב שלי. עניין של נקודת ההסתכלות.
הטפסן הפך ללמדן. נקודת ההסתכלות היא העיקר בחינוך. כך מלמד אותנו הסיפור הבא, שיש בו מוסר השכל חינוכי וערכי. לפני שנים הגיע לישיבת אופקים החרדית בחור מהשכונה שבה גרתי ברמת אביב, בחור שובב במיוחד. גיסי, הרב הורוביץ זצ"ל, שהיה ראש הישיבה, חיבב אותו מאוד. האמת היא שאלפים מתלמידיו אמרו והרגישו גם הם שראש הישיבה חיבב אותם במיוחד. זוהי הצלחה מדהימה למחנך גדול, וזה התבטא בהלוויה הגדולה שנערכה לו בירושלים. הבחור הזה הגיע באופן מוצהר לשנה אחת, כי היה שמור לו מקום באחת הסיירות בצבא. בינתיים, כדי לשמור על הכושר אבל לא על חשבון זמן הלימוד, הוא מצא פתרון יצירתי – הוא קשר חבל מחדרו בקומה השנייה בפנימייה אל החצר למטה, והיה עולה ויורד מהפנימייה בעזרת החבל, גם עושה כושר וגם חוסך זמן. כמה מתלמידי הישיבה הרציניים פנו לראש הישיבה בתמיהה – איך הוא מאפשר דבר כזה בישיבה שלו? אבל גיסי הסביר שהוא מעלים עין במתכוון. הבחור לומד יפה ואינו מזיק לאיש, "עזבו אותו", פקד עליהם. כמו שהיה אומר ראש הישיבה התיכונית בשעלבים לשעבר, הרב יעקב צור: "לפעמים המחנך צריך לעצום עין אחת – ולסגור גם את השנייה". הבחור הטפסן הוא היום תלמיד חכם עם בנים ובני בנים שעוסקים בתורה. אז הנה, גם בחינוך התובנה הזאת בעינה עומדת: במקום להגיד "אוי" פשוט אומרים "הוי". או יותר נכון – במקום להגיד "אוף" קוראים פשוט את פרק קו"ף, והכול מסתדר בעזרת ה'.