אימהוּת כפתרון להפרעות אכילה

במקום שבו כל הטיפולים נכשלו, נערות שנחשפו לעובדה שהפרעות אכילה עלולות לפגוע קשות ביכולת הפריון העתידית שלהן מצאו בכך עוגן הצלה.

פורסם בבשבע | כ"ד בניסן תשע"ז 20/04/17

אחד מסימני הגאולה הוא פריחתם של דפי פרשת השבוע מלאי התוכן ומרהיבי העין.

חלק משמעותי מעונג השבת שלי הוא העיון בדברי התורה היפים הטמונים בדפיהם, כמובן בישיבה נינוחה על הספה בסלון ולא בבית הכנסת. אבל יש לי גם כמה הסתייגויות. תצוגת בתי המלון בחו"ל מעליבה אותי עד דכא, ואילו תוכניות ימי העיון לנשים מעלות בי תמיהה. רכזות התרבות בוחרות בהופעות של נשים שעברו מסלול חיים מפותל ומתעתע עד שנחתו בארץ המובטחת של תורה ומצוות, כאשר הקהל נחשף לתיאורים ססגוניים של השעות החשוכות ביותר בחייה של המרצה האורחת. פעמים רבות מדובר במישהי שעדיין פוסעת לאיטה במעלה ההר, וטרם החליטה אם להירתם באופן מוחלט למסע החיים של יהודייה שומרת מצוות, ובעיקר – מחויבת לתורה. וכאן הבת שואלת: למה לא להביא מרצות שהולכות יד ביד עם ריבונו של עולם מימים ימימה? זה לא מספיק אטרקטיבי?! הרי מוסכם שהגבורה האמיתית נמצאת בהתמדה, בהליכה האפרפרה בתלם היומיומי, לא באורות הגבוהים הבוהקים והמנצנצים. ממש לא.

והנה, בהכנה להופעה משותפת שלי עם הזמרת דפנה חסדאי, אם ברוכת ילדים המנהלת חיים תורניים, נפתרה לי התעלומה. דפנה סיפרה שלאחר חזרתה בתשובה היא התקבלה בחיבוק חם בקהילת בית-אל, ואף הוזמנה להופיע ולהרצות לפני הנשים. היא הייתה אז עדיין עם רגל אחת בתוך עולם התוהו, ולמרות הכול ניתנו לה רגעי חסד אלו. אלא שדפנה חידשה לי שבכל פעם שהיא הופיעה, סיפרה את סיפור חייה ושרה בקדושה, המסרים שהעבירה לאותן נשים חלחלו במקביל גם אל לבה שלה פנימה. וכך היא הוסיפה ואמרה: "חנה, אלה הם רגעי חסד של ממש לחוזרות בתשובה. בכל פעם שהן עולות על הבמה הן מתברכות בעוד קצת קדושה, בזכות הקהל שמהדהד את האמונה שבפיהן".

ערגה לפריון

דפנה חסדאי מדברת פעמים רבות לפני נשות כלא נווה תרצה, נשמות יקרות שסטו מהדרך, חלקן עקב פגיעות למיניהן שגררו אחריהן חיי פשע, התנהגות מסוכנת וגם הפרעות אכילה. הפרעות האכילה קשורות פעמים רבות להתנהגויות לא מקובלות אחרות, והן אחד מהאתגרים המרכזיים המובאים לפתחן של המרפאות למתבגרות ההולכות ומתרבות. זו הפרעה נפשית המביעה דימוי עצמי ירוד, ודורשת טיפול על ידי צוות רב-תחומי הכולל רופאת ילדים, רופאת נשים, פסיכולוגית, פסיכיאטרית, עובדת סוציאלית, תזונאית ועוד. ועדיין, למרות המאמצים המשותפים, פעמים רבות לא מצליחים לנצח את הנערה הכלואה בקונספט חולני, והיא עלולה להרעיב את עצמה למוות.

והנה, נמצא טיפול מבטיח לבעיה קשה זו. מדובר בגירוי חשמלי למוח באמצעות אלקטרודות ששולחות פולסים חשמליים. במחקר קטן שנעשה על כ‑15 נשים, נמצאה לאחר שנה ב‑70 אחוזים מהנערות עלייה עד ל‑1 במדד ה‑BMI (מדד מסת הגוף המודד את היחס בין משקל הגוף לגובה), ערך שכבר מתקרב לגבול התקין. במקביל, סריקות PET של המוח הדגימו שינויים מובהקים בחילוף החומרים של הגלוקוז בגופן של הנערות שנכנסו למחקר.

נתון נוסף שחשוב לקחת בחשבון הוא שהפרעות אכילה עלולות לפגום קשות ביכולת הפריון העתידי, ומתברר ששיחת עומק עם נערות בדיוק על הנושא הזה עשויה להוות עוגן הצלה לשליפתה ממצולותיה, גם במקום שכל הטיפולים כשלו. הסיבה לכך היא שבתוך תוכה של כל אישה, קטנה כגדולה, יש ערגה כמוסה לפריון, לאימהות, להבאת חיים לעולם. גם אצל בחורה שחיה בבלבול עצום, לעולם תתקיים תחושת האימהיות הקיומית.

משתלם להיות הורה

תחושת האימהוּת הקיומית מלווה גם נשים שזכו כבר לטעום ממטעמי האימהות הברוכה, אבל עדיין לא תשבענה מעוד ועוד טעימה של הבאת חיים לעולם. הן ולדניות גם בגיל השלישי, שזוכות יחד עם בני זוגן לקיים מצוות פרו ורבו בהידור, ומבקשות בגיל מבוגר יחסית טיפולי פריון לילדים נוספים. בניגוד לרופאים אחרים, אני לא שולחת אותן להערכה פסיכיאטרית. בין ציבור רופאי הנשים אני הסמן הימני ביחס לילודה, אבל צריך לומר שלא תמיד זה אפשרי.

נשים אלו מבקשות למלא את הצורך הרגשי והערכי הבריא שלהן להגדיל את משפחתן, מתוך שמחה, מתוך מודעות לערך העצום של הבאת ילדים לעולם ומתוך אהבה אין קץ. האינסטינקט הטבעי והבריא הזה הוא לדעתי הסיבה שרק הגבר מחויב במצוות "פרו ורבו". אצל האישה אין צורך בציווי, כי הרצון הזה מובנה בתוכה.

מעניין לציין שהתוצאות של הריונות אצל ולדניות אינן רעות כלל. המחקר הרפואי העולמי, שמצביע לא פעם על בעיות בריאותיות אצל נשים שילדו הרבה, מתרכז ברובו בנשים הוולדניות הקלאסיות בעולם הגדול, ששייכות בדרך כלל לעשירון התחתון בחברה ואף למטה מזה. אולם הנשים הדתיות מכל המגזרים הן הציבור היחיד בעולם ששואף להגדלת המשפחה גם כשהוא מדורג ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, וזוכה לשירות רפואי משופר. נשים ולדניות בציבור שלנו, ששומרות על בריאותן ועל מעקב רפואי ראוי, אינן בריאות פחות מנשים אחרות, ולעתים קרובות ההפך הוא הנכון.

מתברר שלהיות הורה גם משתלם בסופו של יום. אמנם "למען יאריכון ימיך" מכוון על הבן או הבת שמקיימים את מצוות כיבוד הורים, אבל המחקר מראה שההורות מאריכה את תוחלת החיים של ההורים בלפחות שנתיים בממוצע מגיל 60 ואילך. ואם זכיתם בבת בגיל מבוגר, ההשפעה הזאת רק מתעצמת, כנראה בגלל האנטנות הרגשיות שהן נושאות איתן, המאפשרות להורים לקבל עזרה במקרה הצורך ולקיים יותר קשרים חברתיים גם בגיל מבוגר. הקשר בין הורות ועליית תוחלת החיים מתחזק ככל שהגיל עולה, כך שברור שהילדים מהווים תמיכה בגיל מבוגר, למען יאריכון ימי ההורים.