ספרו לסבתא

כמו צפצפה רעדנית. הרב אלישיב היה בן יחיד להוריו. הוא נפטר עם כאלף צאצאים, עד כדי כך שהוא לא הכיר את שורת הצאצאים של הדור החמישי, ולכן העיד על עצמו שהוא לא פסול מלדון אותם בבית הדין. זה קצת הזכיר לי את הצפצפה הרעדנית – זהו העץ שהזכיר הרב יוני לביא לקראת ט"ו בשבט. ומה הייחוד בו? מדובר בעץ ותיק ששלח שורשים ואלפי עצים התפתחו ממנו עם אותה גנטיקה, אותן תכונות, כולם מחוברים באופן תת־קרקעי לאותם שורשים, וכולם מחליפים צבע בבת אחת. האדם עץ השדה כפשוטו.

בדרך כלל ילדים יחידים בוחרים להביא לעולם כמה ילדים. חשוב להם להרגיש חוויית שייכות לקבוצה גדולה יותר. פרופ' פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, אמר שאין אדם בלי קבוצה. אחים תורמים להתפתחות הילד, ומאפשרים תרגול של התמודדויות חברתיות בסביבה בטוחה יחסית. זו הזדמנות לפתח את יכולות התקשורת ואת ההבעה הרגשית מול אחים. אחים גדולים משמשים לקטנים מודל לחיקוי ומשענת יציבה בכל ימי חייהם. הקשרים עם האחים הם הארוכים והמשמעותיים ביותר שיש לאדם בחייו, שהרי ההורים הולכים לעולמם לפני כן. המעבדה החברתית שנוצרת בתוך משפחה מאפשרת לאחים לראות את האחר ולהרגיש קשר יציב עם אנשים קרובים ואוהבים במהלך כל החיים. מתברר שלבנים יחידים וגם לבכורים יש יתרון סטטיסטי קל ברמת האינטליגנציה בשל המושקעות ההורית הבלעדית והראשונית.

אחת החוויות הקשות של ילדים יחידים היא לטפל בהוריהם בעת זקנה, ואין ספק שכאשר המטלה נופלת על ילד יחיד היא כבדה. וגם להפך. העלייה מברית המועצות התאפיינה בתרבות של ילד אחד במשפחה, מפני שההורים יצאו לעבוד והסבים והסבתות גידלו את הילדים, ואי אפשר היה להטיל עליהם מעמסה כבדה מדי, וגם הדירות היו קטנות. אולם בתוך שנים מעטות רוב העולים יישרו קו עם המקובל היום בישראל, עם משפחות של שניים או שלושה ילדים.

הניסוי הקיבוצי נכשל. אחד מהניסויים הגדולים והחשובים ביותר בהיסטוריה שנעשו בבני אדם התחיל עם ייסוד הקיבוצים של פעם, לפני יותר ממאה שנה. פרופ' עמיה ליבליך מתארת בספרה המדהים 'קיבוץ מקום' כיצד ניסו לגרום לכך שהילדים של המשק יהיו הילדים של המשק יותר מאשר של הוריהם, ניסיון שאפשר לומר שנכשל לחלוטין. עברו שנים, והחברים הקשישים בקיבוצים מתחלקים בין מי שיש לו ילדים ונכדים בקיבוץ ובין מי שאין לו. כל חברי הקיבוץ הקשישים מקבלים טיפול למופת בכל צרכיהם, ובכל זאת אין מה להשוות – גם הילדים שנותקו כמעט לגמרי מהוריהם כל חייהם, ביקרו בבית הוריהם שעה ביום, קראו להורים שלהם בשמותיהם הפרטיים ולא הרגישו כלפיהם שום מחויבות מיוחדת – נשארו קשורים אליהם הרבה יותר מאשר לחברי המשק האחרים, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בימי הזקנה. הניסוי הזה נכשל, וטוב שכך.

משחק כדורגל עם סבא. באופן טבעי הסבים והסבתות הם חלק מעולמם של נכדיהם, ואפשר לומר שקיימת גם זכות מוסרית לסבים ולסבתות שיישמר הקשר הזה, ולו במידה מינימלית. אבל הרוחות החדשות הפוגעות במושג המשפחה הגיעו גם לכאן. בית המשפט העליון באיטליה פסק כי נכדים שאינם רוצים לבקר את סבא וסבתא לא חייבים לעשות זאת. בשנת 2019 הוגשה תביעה של סבא וסבתא בפני בית המשפט לנוער במילאנו על כך שהם מנועים מלהיפגש עם נכדיהם עקב סכסוך עם ההורים. אז פסק בית המשפט כי הנכדים ייאלצו להיפגש עם הסבים, והשופטים הזהירו את ההורים מפני הנזק הנפשי שעלול להיגרם לילדים ממניעת מפגשים כאלה. אולם ההורים הגישו ערעור לבית המשפט העליון של איטליה, שקבע כי נכדים אינם מחויבים להיפגש עם סבא וסבתא אם ההורים או הנכדים אינם מעוניינים בכך.

עוד חסם שעולה היום בקשרים בין הסבים והנכדים הוא איחור גיל הנישואין וגיל לידת הילדים. במשפחה שבה נולדים ילדים להורים בגילאי העשרים, כאשר הנכדים הראשונים נולדים סביב גיל 50-45, הנכדים גדלים רוב שנותיהם בצילם ובחסותם של הסבים משני הצדדים, וזה טוב ובריא ונעים לכל הצדדים. ולפעמים גם זוכים לסבא רבא וסבתא רבתא ואף יותר, כפי שזכו צאצאיו של הרב אלישיב. אבל כשיולדים ילדים בגיל שלושים פלוס וגם הדור הבא נוהג כך, נהיים סבים סביב גיל שבעים פלוס, ובדרך כלל זה כבר לא גיל שאפשר לשחק בו כדורגל עם הנכדים, או שצריך להגיע ללידות שלהם בכיסא גלגלים.

רואה את הנולד. בשבילי הנוכחות בלידות של נכדיי היא חוויה שאוספת בתוכה גם את כל הלידות שלי, וגם את כל אלפי הלידות שעברו דרכי במשך עשרים שנה כרופאה מיילדת בחדר לידה. היולדת מנמנמת בחסדי זריקת האפידורל, וניגון הדופק העוברי של הנכד ערב לאוזני. ואולי זאת נכדה? סבתות חכמות יודעות לראות את הנולד. ממבט חטוף על צורת הבטן ההריונית הן קובעות בביטחון מה הוא מין העובר, והן יודעות שצרבת הריונית מבשרת על רעמת שיער ובולמוס לשוקולד מעיד על תינוק זללן במיוחד. אני לא נמנית בין הסבתות האלה. אבל אני רואה את תמונות הנולד בעל־קול ומגלה את הסוד לפני כולם – בן או בת? (כמובן שהמידע נשאר חסוי).

סבתות בדרך כלל מאופיינות בקריאת מחשבות. לסבתות בזימבבואה, למשל, יש תפקיד חשוב יותר מאשר ללוות את בנותיהן לחדר הלידה או לנחש אם מדובר בבן או בבת. הן עושות זאת בישיבה על הספסל בגינה הציבורית. בארצן יש רק כעשרה פסיכיאטרים – פחות מפסיכיאטר אחד למיליון איש. אבל יש סבתות, והן מביאות איתן את הלב הפתוח ואת החוכמה שנקנית עם השנים, ומצליחות לטפל בקשיים רגשיים בתבונה השמורה לסבתות.

סבתא עם הפרעת קשב. עוד בחיים התוך־רחמיים אנחנו מקשיבים לצאצא שלנו והוא מקשיב לקולות הלב שלנו, ואנחנו פועמים יחד. ההקשבה שלי שינתה מיקוד עם השנים. פעם זה היה להאזין לדופק העוברי עם אוזן מוטה אל מול סטטוסקופ העץ המונח על בטנה ההריונית של האם, כשמכשיר האולטרסאונד עוד לא עלה במחשבה. או לעמוד ליד הטלפון הציבורי במסדרון שליד חדר הלידה והאסימונים נגמרים, כדי לחטוף כמה שניות של חסד ולהאזין לקולות ילדיי הכל כך רחוקים ולאחל לילה טוב לכולם. היום חוש השמיעה שלי מאותגר במיוחד עם הפרעת הקשב, וכאשר חמש נכדות פטפטניות סובבות אותי אני מתבלבלת לגמרי. בעזרת ה' הבעיה הזאת רק תלך ותחמיר עם השנים, בהשראת משפחת הרב אלישיב. וכמו הצפצפה הרעדנית, תהפוך שרשרת הדורות לשמורת טבע מלוכדת. לו יהי.

פורסם באנתחתא לפרשת משפטים – ערוץ 7