כרם שלום, אווירת מלחמה. את קיבוץ כרם שלום אני מכירה מימים ימימה. בימי הגירוש מגוש קטיף שירת בני תחת פיקודו של
עם ישראל ניגש במרץ רב להקים את המשכן. עם של עבדים מצא בתוכו מומחים להכנת כל חלקי המשכן, הקטנים עם
כמה טוב להיות בבית החם כאשר בחוץ שומעים את טפטוף הגשם. אבל יש את אלו שפחות נעים להם בגשם –
רחוק מהזרקורים. היא הייתה אולי הרבנית דוקטור הראשונה, אחת בדורה. היא פרצה דרך. אבל מעל כל התכונות העילאיות שלה עמדה הענווה,
'אלמנה ויתום לא תענון'. האלמנה והיתום היו, ובמידה מרובה הם עדיין, בני האדם החלשים והפגיעים ביותר בחברה, גם כלכלית וגם
לשמור טלכרט? בישורת האחרונה לקראת מעבר הדירה אני ממיינת חפצים אהובים. אני לא מתקשה בזריקה של חפצים, בניגוד לבני בית אחרים,
מעבר כרם שלום מוכר לי מימים ימימה. בזמן הגירוש, בני שרת בציר פילדלפי וספר לי שהוא במקום פסטורלי שנקרא כרם
אסון המבול נחרט בזיכרון העולמי. האנושות חטאה והקב"ה החליט לפתוח דף חדש בעולם. עברו דורות רבים, והמצרים לא למדו מוסר,
הברך של המדינה כואבת לנו. כשעלינו ארצה, ואנחנו משפחה עם שמונה ילדים בני חצי שנה עד 14 והוריי בעשור החמישי לחייהם,
כלי נגישות