אביב מגיע. עת דודים. והחתונות בפתח. לאחרונה העברתי שיעור לשדכניות ומאמנות בזום בנושא של שמור פריון. עוד נושא שעולה הוא
בדידות לא בריאה. כשנקריב את הפסח במהרה בימינו, יתאחדו כל בני המשפחה המורחבת למשימת ההקרבה והאכילה, שהרי אסור להותיר ממנו מאומה.
החוק במדינת ישראל קובע כי "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי". השאלה היא איך זה מתבטא בפועל. האם מדובר בכל
במרפאתי הקודמת, ישב במקביל אלי רופא עור. אני נהגתי להזמין שתי מטופלות לשעה, ואילו ביומן שלו הופיע מטופל כל 7-8
החג מתקרב, חג כל כך משפחתי. ויש לא מעט מתוכנו, שמרגישים בתוך היחד כל כך לבד. לפני כמה שנים, מינתה
פסח בלי ניקיון. פסח מתקרב, ואני חוגגת. אין לי כמעט ניקיון פסח השנה. אחד מהיתרונות של מעבר דירה בחודשי החורף הוא
וינסטון צ'רצ'יל היה קצין בצבא האנגלי בתקופה בה אנגליה שלטה על עמים רבים בעולם. הוא היה גם עיתונאי מוכשר, סופר,
"דוקטור, תרשמי". בימים הטובים של פעם יכולנו כרופאים להתנהל על פי אינסטינקטים קליניים בריאים, ולא היינו כפופים כל כך לפרוטוקולים נוקשים.
על מות נדב ואביהוא מוזכר הביטוי 'שריפת נשמה וגוף קיים'. הסיבה היא שמצד אחד כתוב שהם נשרפו באש, ומצד שני
פרשות ויקרא מדברות על הלכות מקדש וטהרה. לנו הדברים נראים רחוקים מהדעת והלב. אבל בקרוב מאד נראה כוהנים שרגליהם טבולים
כלי נגישות