הימים ימי שביתת רופאי בתי החולים. הכביש שוב פקוק; אני פותחת רדיו, ומחפשת לשמוע את קולו של אדיר זיק, ז"ל.
מה קודם למה? החדר עמוס לעייפה. אני מגיעה קצת באיחור, מתנשפת, ומולי עומד שומר חמור סבר, מגונן על הדלת. אין
האם חשבתם פעם מה זה חג הפסח עבור ילד שמקבל שני אפיקומנים? חגיגה אמתית. ככה זה בחו"ל. וליל סדר השני
מתנות לנכדים ככל שהשבט גדל דילמת המתנות הולכת ומתעצמת. אנחנו רוצים להמשיך לפנק ולהעניק תשומת לב אבל השאלה היא באיזה
בתחילת נישואיי, אהבתי מאד לארח את האחים הרבים של בעלי ואת אחיי הקטנים. והיום, אני מצירה על כך שאין לי
מיד בסיומו של חג הפורים, אני מתארגנת על סבב מיילים וטלפונים המבקש לברר מי מגיע אלינו לליל הסדר השנה. זה
להתעורר בצהריים. הוא חמקמק כל כך, אבל אי אפשר בלעדיו. הוא חלומו המתוק של כל רופא בתקופת ההתמחות, וגם של
זה הרגע. רגע הקסם. המגע של חלוק הקטיפה בעורי לאחר השריית איברי היגעים במימיו החמים של אמבטיית הקצף. האם זאת
זה כן לטלפון לאחרונה חגגתי אירוע היסטורי – אסיפת ההורים האחרונה שלי. מזה יותר מ-30 שנה אני פוקדת את בתי
לכאורה, טיפול שורש פשוט. עברתי לא מעט כאלו, בקריירה ההריונית שלי. העומס המטורף שאפף את היום יום שלי, מנע ממני
כלי נגישות