אחד מהסיפורים המתוקים ביותר של חיים ולדר, בסדרת ספריו- אנשים מספרים על עצמם' הוא הסיפור על הפתקים בכותל. גיבורת הסיפורת,
קרב יום המלכת המלך. בערוב השנה החולפת, אני יושבת וכותבת. הכתיבה היא חלק מהשתקפות הנפש. היא מסדרת לי את המחשבות.
מאירה חשבה שכעת, כשכולם עזבו את הקן, היא תגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה. עם ריקוד היאה, בו היא אספה לתוך
אב נולד. הגיע הגרנד פינאלה בלידתו של נכדי הבכור. רק כעת, כשנדמה שצירי הלידה עושים חניה ברחמי, מבליחה בי התובנה
לקבר רחל אני מחוברת מאד. עוד מהימים בהם התגוררנו בדירות האברכים של ישיבת הר עציון. אז הייתי משכימה קום, נוסעת ללימודים
כמה זה נכון. אבל לפעמים צריך ללמוד מהזברה. פסי השחור והלבן לא מתערבבים. הם חיים בשלום זה לצד זה.
תכננתי יום עמוס. אבל ה' רצה אחרת. הגרגורים והגניחות של המנוע הניעו אותי לקפוץ למוסך של הישוב, בזמן שהאיש נתן
תישכח ימיני הבוגדת אם אשכח את הבית השלם אני עומדת מול המדף בחנות הכל-בו שליד מרפאתי. ולא מוצאת. יש משהו
אנחנו שתינו מאותו הכפר. אותו חינוך, בארץ הניכר. ובזכות זאת, יש לנו מה לומר. כן, כי אנחנו מאותו הכפר. שתינו
בריאה חדשה. מי לא רוצה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב? להפוך יום סגריר לבוקר שטוף שמש. להפוך
כלי נגישות