הטון המתנצל שלה מתלווה לשפת הגוף המכווצת. "דוקטור, יש לנו רק שני ילדים…". אני מבינה את המבוכה. היא חלמה על
יש גיל שבו כדאי לנו לכלכל את צעדינו- תרתי משמע. היה זה בערב שבת קיצי, המולת נכדים מבעבעת מכל עבר,
האמת היא שזה נורא מסקרן. אולי דווקא מעליב. לא פנו אלי, אף לא פעם אחת, בשאלות סקר סביב הימין החדש.
היא נכנסת לחדרי בליווי של אחותה הגדולה, חיוך מתוק על שפתיה, ומתיישבת בנינוחות. היא בחורה קצת מלאה, עם ברק בעיניים.
כמו הלם קרב. לרגע הזה חיכיתי, כל כך הרבה שנים. האולם גדוש מלהכיל את הקהל הצפוף. יום עיון על
אמי הייתה גננת. היא אהבה להמחיש את אהבתה למקצוע בתיאור המבוכה שצפה בה כל חודש כשהגיע תלוש המשכורת – היא
היה זה בשלהי שנות השמונים למניינם. "מבצע שלמה" הביא בכנפיו את שיאם של הכיסופים לארץ חמדה. זקנים, נשים וטף התקבצו
נעים להזדקן. "הסמנטיקה מאוד משמעותית פה. זה לא גיל המעבר, זה אמצע החיים", כך אני פותחת את ההרצאה על
עטופה ברחמים – עולמם של המתמודדים עם כאב העקרות | ד"ר חנה קטן התייחסות הלכתית – אמונית לתרומת זרע, מעמד
כלי נגישות