תסמונת אונודה

אונודה של המגפה. אונודה היה קצין יפני. בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא הוצב באחד מאיי הפיליפינים, והופקד על סיכול פלישה צפויה של כוחות בעלות הברית לאי. הוא קיבל הוראה שלא להיכנע בשום תנאי. לאחר חודשים מעטים האי נכבש על ידי האמריקנים. רוב החיילים היפנים נהרגו או נכנעו, ורק אונודה ועוד שלושה חיילים הצליחו לברוח להרים, שם הם הסתתרו. עברו חודשים, האמריקנים עזבו, אך הוא וחבריו לא ידעו שהמלחמה נגמרה ושהיפנים נכנעו. גם כרזות שנזרקו לכיוונם ממטוס לא שכנעו אותם שזו האמת. ביפן נודע שכמה חיילים יפנים עדיין מסתתרים באי, והחליטו להחזיר אותם הביתה. הוטלו אליהם מהאוויר מכתבים ותמונות מבני משפחותיהם ובהם הודיעו שמחכים להם בבית, אבל הם היו בטוחים שזו הונאה.

במשך השנים חבריו של אונודה מתו או נכנעו, ואונודה המשיך לחיות לבדו במסתור עוד 18 שנה. לבסוף, שלושים שנה אחרי שתמה המלחמה, הגיע אליו אחד המחפשים וניסה לשכנע אותו שהמלחמה נגמרה מזמן, אך הוא אמר שלא ייכנע עד שיקבל פקודה מפורשת ממפקדו לעשות כן. הממשלה היפנית איתרה את מפקדו לשעבר, והלה הגיע אל אונודה והודיע לו רשמית שהמלחמה נגמרה ושעליו להיכנע. רק אז הניח אונודה את נשקו. התברר שהרובה שלו היה עדיין כשיר וטעון עם מאות כדורים, וגם על ירכו הייתה תלויה החרב שהיה נושא עמו כל קצין יפני. אונודה הוטס ליפן, שם זכה לכבוד מלכים. הוא כתב אוטוביוגרפיה מרגשת וזכה למענק מכובד מהממשלה היפנית על עיקשותו ונאמנותו.

בעיניי אפשר לדמות את מכחישי הקורונה לאונודה. הם יתעקשו שהעולם מרובע, גם אם כל העובדות זועקות עם סימני קריאה אדומים שהוא עגול. הם ילכו עד הסוף עם ה"אמת" שלהם, ויסחפו אחריהם אנשים תמימים בלי לראות בעיניים איש. זה יתחיל בהכחשת המחלה וימשיך בדמוניזציה של החיסון שפרץ אל חיינו לאחר עמל אנושי רב ושיתוף פעולה גלובלי, ובעיקר סייעתא דשמיא מרובה. השילוב של כל כוחות המדע והחקר, המימון האדיר והמספר העצום של משתתפים שגויסו במהירות למחקר – כל אלה קידמו את הפלא הזה. ואין בעל הנס מכיר בניסו. אז החיסון פה, הזדרזו ליהנות מחסדיו.

יוצאים מתיבת נח. היציאה מהקורונה דומה ליציאה מתיבת נח. שניים שניים לפי התור. מי שהתחסן והמתין כראוי יוצא לאט לאט לעולם חדש־ישן, דורך בעדינות על הקרקע הלא יציבה ומביט בעיניים גדולות על כל מה שקורה מסביב. נראה שגם כאן מתקיים הכלל שמי שנכנס ראשון יוצא אחרון. המבוגרים שהקפידו ונזהרו ונשארו בבתים מתחילים עתה לצאת ולראות את העולם המוזר שיש היום בחוץ. חנויות רבות סגורות, פחות רחש אנושי ברחובות, אבל העולם הרדום מתחיל להתעורר.

אני כבר משנסת מותניים, עסוקה בתהליך ה־REWINDING לקראת היציאה מהסגר הקרבה ובאה. כן, חלפו להם 11 חודשים ועומדים בתור כל מיני חובות – דברים שיש לסדר, לקנות, לתקן, להגשים, לוודא, להוציא לפועל – כל מה שנדחה ל"אחרי הקורונה". כעת הגיע הזמן של פירעון השטרות. בעורפי נושפת רשימת המשימות, כמו בשנים כתיקונן שבהן הייתי מערימה תוכניות בהולד עד שאוכל סוף סוף למצוא זמן ולהתפנות אליהן – למשל בתקופת משכב הלידה.

גיבורות הקורונה. חופשת הלידה עוברת מהר. ובכלל, האם זאת חופשה? זאת הרי תקופת החלמה ליולדת, וזאת הסיבה שמוקדשים לה 15 שבועות (זה לא מספיק!) של פוס מכל פעילות. ההחלמה לאחר הלידה היא בעצם החלמה לאחר מסע ההיריון והלידה. לעיתים מדובר על החלמה לאחר מסע של אי־פריון, וציפיות ואכזבות ותסכולים וייאוש מתמשכים. ואז, כשנגמר הכול, הנפש שהחזיקה כל כך חזק בזמן הקרב על הבאת חיים לעולם מרשה לעצמה להתפרק. בתקופת משכב הלידה, פרט לגוף שעסוק בהתמודדות עם סערות הורמונליות והתארגנות מחדש עם האיברים המתכנסים, נמצאת גם משימת הטיפול התובעני בתינוק – מסכת יומיומית של האכלות, החתלות, אמבטיות ולילות לבנים.

בחופשות הלידה שלי הלילות הלבנים לא היו משהו חריג. הנוכחות שלי במיטה הביתית, במעט השעות שבהן זכיתי לנמנם, הייתה אכן חריגה. ובתקופה הזאת היה גם בית הומה שהמתין בסבלנות אין קץ לנוכחות אימהית, גם אם חלק מתשומת הלב יגיע לתינוק. אז בשלב כלשהו, בלית ברירה, הייתי נכנעת למציאות ודוחה את המטלות לחופשת הלידה הבאה.

לפני שבועיים השתתפתי בטקס הפרשת חלה של אורה טובי לנשים הרות במסגרת אתר מקוננות. דיברתי מהלב, ופתאום שמתי לב שאני סופרת אצבעות. אני מבינה שכל חלון וחלון בזום מאכלס אישה הרה שבעצם הרתה תוך כדי מגפת הקורונה. תחת התפוח עוררתיך. אילו נשים גיבורות. אישה בהיריון מסמלת בשבילי אופטימיות, כוחות חיים, מבט קדימה לעולם טוב ושמח יותר.

גם עכשיו – משפחה זו שמחה. גם הקורונה מעידה על כך שמשפחה זאת שמחה. כך אישר מחקר שבוצע על ידי מכון אדלר, שבחן את השפעת הקורונה על המשפחה הישראלית בקרב 500 הורים לילדים עד גיל 18. 41 אחוזים מהמשפחות בקבוצת המחקר דיווחו על כך שהקורונה שיפרה את היחסים בין האחים במשפחה. ולפי מחקר זה, גם לכישורי ההורות הייתה עדנה. 65 אחוזים מההורים ענו כי הרגישו שהם מסוגלים לעזור לילדיהם להתגבר על המשברים שנוצרו בעקבות הקורונה במידה מספקת.

אז משפחה זו שמחה. אבל לכו תספרו זאת למכחישי ממסד המשפחה. כמו אונודה בשעתו, ראשי מפלגות השמאל במדינתנו, וכך גם מנהיגים רבים ברחבי העולם, עדיין לא נכנעים אל מול עובדות החיים. קרוב היום שבו ירימו גם הם דגל לבן.