admin
זהירות, מפלצת. לפני כמה שנים פסקה דורית ביניש ש"ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך, פסולה מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית־חינוכית שאבד עליה הכלח". היא לא היחידה שחושבת כך. באותה תקופה עצרה משטרת ניו־יורק אישה צעירה חסידת סאטמר אחרי שהשוטרים ראו במו עיניהם איך היא רצה אל ילדה בן השלוש שחמק ממנה ורץ לכיוון הכביש, תפסה אותו בידו ונתנה לו פליק באחוריו. הניידת עשתה מיד פרסה והשוטרים עצרו את האישה לעיני ילדיה. רק אחרי הפגנה סוערת של חסידי סאטמר הסכימו לשחרר אותה עם אזהרה חמורה. אז אין יותר מקום לפאץ' חינוכי.
בספר חדש בשם 'הורים טובים מדי' הובא ניסיון טיפול בנוער ממשפחות שלא ידעו כלל ענישה חינוכית מה היא, והתברר שהיעדר הגבולות הביא לילדים אלימים, חצופים ואגרסיביים. הסיבה, לדעת המחברות, היא הכניעה והרמת ידיים של המורים וההורים בפני בני הנוער. התיקון, לטענתן, יהיה באמצעות שיקום הסמכות של ההורים והצבת גבולות לילדים. ההורים בימינו תמימים ונבוכים, אוחזים באימה זה בידה של זו כשהם חוששים מפני ילדיהם. הספר מזהיר את ההורים לנקוט את הצעדים הנכונים, לפני שימצאו עצמם אשמים בגידולה של מפלצת. ילד בן שנתיים שסובל מהתקפי זעם ואינו נתקל בתגובה משמעותית יהפוך לילד מכה ומציק, הן כותבות, ובגיל מאוחר יותר הוא עלול להפוך לאדם רע, אכזר ושלילי. המבוגרים שבינינו זוכרים ימים שבהם פליק אחד קטן במקום ובזמן מנע מלחמת עולם. לא מדובר על כך שהילד יהיה שק החבטות של הורים מתוסכלים וכעוסים, אבל הפוליטיקלי־קורקט העכשווי קושר את ידיהם של ההורים ומזיק לילדים. גם אם לא באמצעות פליקים, הגישה שמציבה גבולות חייבת לחזור והיא תחזור לבסוף, בטוב או ברע.
"אמא, תני פליק". בעלי בזמנו נטה להפליק לילדים בשעת הצורך, כמו שהוא קיבל בילדותו כפי שהיה מקובל. לא נותרה בו טיפת טינה להוריו בגלל הפליקים הרבים שקיבל בילדותו, זאת מפני שהם היו מוצדקים בהחלט בדרך כלל, ובעיקר כי הם היו עטופים בהמון אהבה. הוא מרבה לספר איך פעם אמא שלו קראה לו לאחר תעלול שעשה ודיברה עמו דברי כיבושין ארוכים. בשלב מסוים נגמרה לו הסבלנות והוא אמר: "אמא, חבל על הדיבורים, תני לי פליק ונגמור עם זה", וכמובן שזה הרגיז את אמא שלו עוד יותר… נדמה לי שהוא היה והווה אבא נהדר. מצד אחד הילדים היו נשמעים לדבריו, ומאידך – הוא היה ועודנו חבר טוב שלהם. אני לא הייתי נוכחת מספיק ופחות התאים לי להשתמש בכלי הזה, אבל בעלי מצא את האיזון הנכון בין לא להתעקש על דברים לא מהותיים ובין לעמוד על הדברים החשובים גם במחיר של פליק. הילדים ידעו שבפעמים שבהן אבא מתרגז בעקבות התנהגות לא מתאימה כדאי להיזהר ממנו.
אבל היום אנחנו מפחדים מהצל של עצמנו, כי הילדים רגישים מאוד. ולא רק הם, בדורו של משיח נדמה כי סף הרגישות של הנפש יורד באופן דרסטי. מחנכים מספרים שילד שקיבל הערה ביומן או לא התקבל להדרכה בסניף, ובוודאי אם לא התקבל לישיבה או לאולפנה נחשקים, עלול להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך שבוע. סף התסכול נמוך ויכולת ההתמודדות עם הצפה של רגשות רעועה. לרגישות הזאת יש גם צד יפה – הדור שלנו מרגיש יותר, באופן אינטנסיבי מאוד, וזה טוב. רק צריך איזונים.
הנפש והגאולה. בכנס של עמותת 'ארבל' ביד בנימין ציטט הרב יואל מנוביץ' בשם ר' אברום זצ"ל את דברי הסבא מסלבודקה, שסבר כי "עיקר תפקידה של הישיבה להחיות רוח שפלים ולב נדכאים". ר"מ בישיבה מקבל אדם צעיר, והוא צריך להחיות אותו. בישיבה עוסקים בנפש ובעבודה רוחנית בכלל. בישיבה יש עבודת הנפש וחיטוט נפשי חיובי, וצפים דברים שצריכים עיבוד. אבל יש הבדל בין עבודת הנפש לבריאות הנפש. רבנים הם לא אנשי טיפול. הרב חננאל אתרוג הדגיש כי העיסוק בנפש הוא חלק מהגאולה. כוחות הנפש מתעוררים וזו ברכה אדירה. צריך שבית המדרש ינסה מתוך התורה לגעת בנפש פנימה, מקום שהוא אין־סופי.
לא במקרה מדברים היום הרבה יותר על הנפש, לומדים את תורת הנפש, מקימים קואליציות וארגונים לתמיכה במתמודדי נפש. אנחנו פחות עסוקים היום ברוך ה' בהישרדות גופנית, ולכן הכלים מתרחבים, יש יותר מקום להכניס את אורה של הנפש, ועם האור יש גם צל. הייתי מתארת את הרגישות המיוחדת הזאת כפיברומיאלגיה של הנפש – Allodynia, קרי: הכול כואב. כאב רגשי שלובש גם לבושים גופניים. וכדי להתמודד עם הכאב הזה צריך מס"ע, כך אומרת צופיה לקס המדהימה – ראשי התיבות של מרחב אישי, סביבה תומכת ואוהבת ועוגנים.
סינדרלה עם נעל. אני רגישה מאוד, בוכה הרבה, לוקחת ללב, נושאת על הכתפיים. כך אני. הייתי כל כך שמחה להיות אישה שיודעת לנפנף דברים, להיות פחות אכפתית, לשים פחות לב לניואנסים, בכלל – לעטות משקפיים שיסתירו לי את ההתרחשויות האנושיות התת־קרקעיות שמסביבי. אבל זה לא הולך. ובמחשבה מעמיקה, האם באמת הייתי רוצה להיות קהת חושים? אטומה לקריאה של הילד שניבטת מעבר למבט חטוף? אם הייתי יכולה לעטות שכפ"ץ עבה שיגן עליי – החיים היו רגועים יותר, נוחים יותר. אבל אז הייתי מפסידה את מי שאני.
בשבועות האחרונים העברתי שיעורים רבים בכינוסי נשים. אלו השעות היפות שלי. אני לא נוסעת לחו"ל, לא הולכת לקונצרטים ולהצגות או למלונות פאר, אבל אני נהנית מלימוד תורה וממפגש חברתי עם נשים. כרופאה הייתי תמיד בודדה מאוד. בתקופה שאני למדתי והתמחיתי היו מעט נשים במקצוע, בוודאי שלא נשים דתיות, כך שהקולגות שלי היו גברים חילונים שלא הבינו את עולמי וגם לא היה לי עניין לפתח איתם יחסי חברות. אז בכנס אני פוגשת חברות מהתיכון, מעלעלת בספרים בדוכן, מודדת מטפחות וצוחקת עם שכנות. אבל קצת קשה להיות סוג של סלב, אז אני בורחת מיד אחרי ההרצאה כמו סינדרלה, רק בלי לשכוח את הנעל.