תל אביב של המשיח

לנצח בלי תותחים. את שביליה ורזיה של שכונת גאולה הכרתי היטב. עבדתי אז ב'ביקור חולים' כחלק מהרוטציה ברפואת המשפחה, שם השתלמתי באף-אוזן-גרון, בגינקולוגיה וברפואת ילדים. תחנת האוטובוס שלי הייתה בכיכר הדוידקה, וכמה פסיעות מהירות הובילו אותי לחדר הישיבות בשעות המוקדמות של הבקרים הירושלמיים החורפיים. על הסלע הגדול בכיכר חרוט הפסוק "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי". חקרתי אחר פשר הפסוק דווקא במיקום הזה, והתברר לי שחלק ניכר מנס ההצלה של ירושלים החדשה במלחמת השחרור היה בזכות הדוידקות.

וכך היה המעשה: לקראת הקרבות הצפויים עם הקמת המדינה, התברר שיש חסר בנשק כבד. אקדחים ורובים ואפילו מקלעים עוד היה אפשר להשיג, אבל כמעט לא היו לצבא המוקם והולך תותחים ומרגמות, והנשק הזה היה חיוני. באחד ממפעלי התעשייה הצבאית המחתרתית של ההגנה היה עובד מוכשר בשם דוד ליבוביץ'. ליבוביץ' המציא מרגמה שאפשר להכין במחרטה מכמה צינורות שמחוברים זה לזה עם ברז הפעלה, ופגזים שמולבשים מעל הקנה ועפים קדימה מההדף. לנשק החדש ניתן השם "דוידקה", על שם דוד היצרן. הטווח של המוצר הזה לא היה גדול וגם הדיוק שלו לא היה מזהיר, אבל מעלה גדולה אחת הייתה לו: היות שהפיצוץ וההדף התרחשו מחוץ לקנה, הרעש של יציאת הפגז היה עצום. אפשר היה לחשוב ששוגר טיל בליסטי ולא פגז שכל חומר הנפץ שלו שקל כמה קילוגרמים. בחזית ירושלים היו בסך הכול שלוש דוידקות, והן הגיעו בשלב הקריטי כשהעיר הייתה במצור כמעט מוחלט והיה חשש אמיתי לכיבושה על ידי הירדנים. אז הופעלו הדוידקות, והרעש הנוראי שכל יציאת פגז עשתה הפחיד את הערבים, והם פשוט עזבו את עמדותיהם ונסוגו. הדוידקות שהגיעו בדיוק בזמן היו אחד הניסים שגרמו לכך שירושלים החדשה החזיקה מעמד.

צועדים עם הניסים. וה' דיבר טוב אל עמו גם בהמשך. באחד מאותם ימים, בעיר העברית תל אביב נשמעו צלילי צהלה ושמחה. היה זה יום שישי ה' באייר, היום שבו התחיל פרק חדש בהיסטוריה של העם היהודי. דוד בן גוריון קרא את מגילת העצמאות, שבה הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. האירוע ההיסטורי הזה היה גם הוא לא פחות מנס. וכך לאורך שנות המדינה אנו צועדים עם הניסים. איש לא חלם על ניצחון כה גדול במלחמת ששת הימים. אלופים ומפקדים תכננו היטב את ההתקפה של חיל האוויר על שדות התעופה וחילות התעופה הערביים – אבל גם הם לא ציפו להצלחה כה גדולה במשימה עם מספר אבדות כה קטן. התכוננו לקרבות בירושלים, אבל אף אחד לא חלם שביום השלישי של המלחמה כבר תישמע הקריאה "הר הבית בידינו". היו מי שהכינו את השריון למלחמה במדבר סיני וברצועת עזה – אבל לא חלמו שבכמה קרבות קצרים ייפלו עזה וכל סיני בידינו בתוך שלושה ימים וחצי. והיו גם מי שחלמו ותכננו לכבוש את הרמה הסורית ואת המוצבים הצופים על הכנרת – אבל שכיבוש הגולן ייגמר ביום וחצי? על זה אף אחד לא חלם.

והנה כל החלומות התגשמו, והרבה יותר מהם. תוך ארבעה ימים הצלחנו להדוף ולהרחיב את גבולות ישראל עד פורט סעיד וים סוף והירדן, להגיע עד החרמון וגבול הגלעד, וכל זה הוא ללא ספק נס אחד גדול. יש אלוקים, ובחודשים אייר וסיוון תשכ"ז הוא דיבר טוב אל עמו, ושינה בבת אחת את כל ההיסטוריה של עם ישראל. על כך יש להודות מכל הלב בכל שנה, להביט בתקווה על ההווה ולהתפלל על העתיד. ה' עוז לעמו ייתן – ריבונו של עולם ייתן לנו כוח ועוצמה לנצח את אויבינו, ואחר כך – ה' יברך את עמו בשלום. אי אפשר להפוך את הסדר…

חזונו של הרצל – גרסת הדור הבא. הרומן הידוע של הרצל, שנקרא 'תל אביב' (אלטנוילנד), מדבר על שני יהודים שמגיעים לארץ ישראל כמה עשרות שנים אחרי התקופה שבה חובר (סוף המאה ה-19), ורואים ארץ מפותחת ומסודרת ומאורגנת מכל הבחינות, ואפילו בית מקדש מתנוסס במרכז ירושלים. אני רוצה עכשיו לכתוב את ה'תל אביב' שלי – איך שאני רואה את ארצנו, את ארץ הקודש, בעוד כמה שנים. ואם נרצה באמת, ואם ירצה ה', אין זו אגדה.

נתחיל מהחינוך – בעיני רוחי אני רואה חינוך תורני לכול, לבן עם הבת. בכל הארץ לא יימצא עם הארץ. מהצפון ועד הדרום וממזרח עד מערב לא יימצאו ילד וילדה שלא יהיו בקיאים בהלכה, שלא ישלטו במקרא ובתורה שבכתב ובעל פה, ורבים יהיו תלמידי החכמים, במבנה של פירמידה הפוכה יותר מאשר של פעמון. בביטחון – בגלל שם ה' שנקרא עלינו ייראו מאיתנו שונאינו, נרדוף חמישה מאה ומאה רבבה, ולא יחרץ נגדנו כלב לשונו. מבחינה כלכלית – ההייטק והתיירות הנכנסת יהיו שני קטרי ענק שימשכו את כל המשק קדימה, ויאפשרו לכל מי שרוצה להמשיך ללמוד תורה לקבל מלגות מכובדות מהמדינה, בשמחה וביד רחבה, העיקר שיעסוק בתורה. הבירוקרטיה והבטלנות שקיימות לפעמים במשרדי הממשלה ואצל נותני שירות אחרים ייעלמו. אחרי התראה אחת או שתיים, הפקיד שאינו עושה עבודתו נאמנה יצטרך לחפש לעצמו מקצוע אחר, וכל השירותים הממשלתיים והעסקיים פשוט יתקתקו כמו שעון. מבחינה תחבורתית הארץ תרושת בכבישים ובמסילות ברזל וברחפנים ייעודיים ובמנהרות וגשרים ומחלפים רבי־מסלולים, כך שנסיעה משעלבים, למשל, למרכז ירושלים תיקח גם ביום עשרים דקות, ולא רק באמצע הלילה. שירותי הבריאות יהיו זמינים ומהירים וחינמיים ויפעלו 24 שעות ביממה – אין סיבה שחדרי הניתוח ומכשור יקר כמו MRI יהיו מושבתים שעות רבות ביממה כשהתורים מתארכים להם בהתאם וגובים חיי אדם.

אנחנו נוטים לדמיין את המשיח מופיע בחגיגיות על חמור לבן, ובהינף יד כל עם ישראל חוזר בתשובה, יש שלום, ואנו יושבים כולנו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ולא היא. הרמב"ם כותב שבימי המשיח עולם כמנהגו נוהג. אנשים יצטרכו להתפרנס, הממשלה תצטרך לתפקד, למלך המשיח ולעוזריו תהיה הרבה עבודה, ולא יוכלו לשבת בחיבוק ידיים – אבל הכול פשוט יתבהר ויתברר, תהיה הנהגה, יהיה רצון טוב, ועולם כמנהגו ילך בטוב. זו האוטופיה שלי. בעגלא ובזמן קריב.