שעון נוכחות ביתי

לאט לאט הקן מתרוקן והדירה נראית גדולה וריקה, אז במשפחת קטן החליטו להכניס שעון נוכחות, כולל אמירת שלום וחיבוק בכניסה וביציאה

פורסם בבשבע | י"ט בתמוז תשע"ז 13/07/17

לאחרונה, עת גדלו הגוזלים, החלטנו להכניס שעון נוכחות בביתנו הקט, וכל ילד מתבקש לרשום את שעת כניסתו, כולל אמירת שלום להוריו (פלוס חיבוק), ולהתפקד בצאתו.

הדבר מקל על תחושת הארעיות של המפה המשפחתית, ואם ילד אחד חסר, לא משנה מה גילו, הפאזל לא שלם ממש כאילו היה הוא בן יחיד. אך מה שלא נעשה, לאט לאט הקן מתרוקן והדירה גדולה על מידותינו, בעיקר בימות החול, כי בשבתות היא דווקא נמתחת כמו אקורדיון. באותם רגעים שוממים בוקע ועולה בליבי הרהור עבירה כמו "אולי נעבור שוב דירה?".

האמת היא שממש לא מתחשק לי. עברנו דירה יותר מעשר פעמים בחיינו הקצרים, לא כולל הדירה שנחרבה בנצרים תיבנה ותכונן, וככל שהמשפחה גדלה משימת המעבר הלכה ותפחה. בשלב מסוים זה כבר הפך לחוויה כמעט חד-שנתית, כאשר תקופת בין הזמנים בחופש הגדול הוקדשה למעבר דירה. לצד המאמץ היו בכך גם צדדים חווייתיים, עת נאספים כל הגוזלים ומתגייסים עד אשר יש ממש צוות שלם: זה סבל, זה נגר, זה שרברב, זה נהג וזה צבּע.

בשבילי מעברי הדירה קיפלו בתוכם, עם כל הקושי הטכני והרגשי של פרידה מבית אהוב ומוכר, גם מימד מרענן של התחדשות ושל תיקון. אבל יש חלקים במשפחה, כמו אישי היקר, שבשבילם תמיד היה צער מיוחד בפרידה מחפצים המכבידים על המעבר. במלחמה הזאת אני נוהגת לקחת צעד אחורה, והילדים הם אלו שנכנסים לתמונה ומנסים לשדל את אביהם הנוסטלגי, שאהבת חייו זה לאגור דברים בלתי שימושיים בעליל, לשחרר מעט. "אבא", הם מנסים, "הדברים בבוידם כוללים מכתבים, ציוד צבאי ישן, תמונות בלויות, ומכשירי חשמל ישנים ששכנו בשקט ובאין מפריע במשך שנה. הם אפילו לא זכו להיכלל בבדיקת החמץ, אז אולי ניפרד מהם?".

והוא, בתגובה לוקח את הזמן להתבוננות נוספת על כל פריט ופריט, ותוך כדי שהוא משתף אותם בסיפורים הוא מתלבט קלות, ומחליט: להעמיס גם הפעם את כל התכולה על המשאית.

מנוחה? אולי דווקא התעמלות

מעבר הדירה הראשון במהלך חיינו הוא המעבר מרחם האם החם והבטוח לעולם הקר והמנוכר. המוניטור מצביע על ירידות בדופק, והעובר נשלף בקלות בוואקום. קשה אבל מאתגר, פותח, מאפשר.

התפקיד האימהי מתחיל עוד ברחם. מתברר שהאינקובטור העיקרי, הרחם, הוא איבר קריטי להתפתחותו העתידית של העובר, הן רוחנית והן פיזית. אבל לפעמים אימהות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה, והנה כמה דוגמאות.

ישנם מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין שפעת בהיריון ובין אוטיזם. במחקר שנערך בדנמרק וכלל כמעט מאה אלף ילדים בגילים שבין 8‑14, נמצא שתקופת חום ממושכת של האם בזמן ההיריון משלשת את הסיכון לאוטיזם של היילוד. צריכת אלכוהול של 1‑6 מנות בשבוע בזמן ההיריון עשויה לגרום למנת משכל נמוכה יותר של הילד בגיל שמונה, כאשר ייתכן שיש קשר בן המבנה הגנטי של האם בכל הקשור למטבוליזם של אתנול ובין מידת ההשפעה של האלכוהול על המוח העוברי.

במחקרים מעבדתיים שנעשו בעכברים, נמצא שלחץ דם גבוה שנוצר במעבדה באמצעים מלאכותיים הוקל על ידי התעמלות, שגרמה כנראה להגברת ייצור של שני חלבונים שחשובים להגנה על כלי הדם במצבים של לחץ דם הריוני גבוה. בחלק אחר של הניסוי העכברות הוכרחו לרוץ 30 קילומטרים בשבוע לפני ההיריון ו‑4.5 קילומטרים בשבוע בזמן ההיריון, והתוצאה הייתה כנ"ל. מחקר זה מעורר מחשבה, היות שבדרך כלל במקרים של לחץ דם גבוה בזמן ההיריון אנו מורגלים להמליץ על מנוחה, ולתת אישור רשמי לשמירת היריון. אולי דווקא פעילות גופנית נמרצת עדיפה?

והחשוב מכול – בזמן ההיריון המוח של העובר מתחיל להתפתח מבחינה הורמונלית כמוח נשי, והוא הופך לגברי רק שמונה שבועות לאחר ההתעברות (אצל עובר זכר). אז מתכווץ מרכז התקשורת ויכולת ההקשה, אותה הקשה של ילד שמקיש על ליבה של האם.

חבל הטבור המתארך

הנתונים ברורים: האם משאירה חותם. היא הולכת עם הדור הבא לכל החיים, לטוב ולרע, והיא נושאת את צאצאיה האהובים על לוח ליבה, שבאופן על-טבעי מתרחב עם הולדת כל ילד ונכד כמו אקורדיון או כמו בלון, ולעולם לא תאמר בליבה "צר לי המקום". בשמיעה מחודדת היא תחוש את נימי נפשם של ילדיה, את הבת היולדת הטרייה שמצליל קולה היא קולטת דכדוך, את הזוג הצעיר שמתקשה בפרנסה, את הנכד הטרי שלא מרצה את אחות טיפת החלב ועלה רק מאה גרם במשקל, ולעולם לא תאמר די. כל צחוק של נכדה שמנמנה נחקק על לוח ליבה, וכל בכי שלה מעורר דאגה. כמובן שתיק האימהות הולך איתה לכל מקום, בלכתה בדרך ובשוכבה ובקומה, ומכיל את תפילותיה.

ובינתיים בבית משפחת קטן שעון הנוכחות ממתין לכרטיסיהם של המתבגרים שמבוששים לבוא. עוד לילה לבן עם כוכבים נוצצים. אבא ישן שנת ישרים, ונדמה כי אין אלו ילדיו שלו שמתעכבים. דממה, רק נשימות מהירות של אמא, והגלגלים במוח מסתובבים במהירות ותוהים מתי הבן יגיע סוף סוף. מבחינתה של האם חבל הטבור ארוך מאוד, ומעבר הדירה הווירטואלי של נשמות ילדיה לעולם לא יגיע לסופו.