הקורונה חידדה לנו את סגולותיה של השבת שניתנה לנו כמתנה. אנחנו זוכים לשבות ביום הזה שביתה מלאה. וכך יש לנו מרחב מוגן של BEING- קצת ניתוק מכל הDOING היומיומי.
יש את סגולות הזכור ויש גם את השמור. המיקס הזה מאפשר כניסה למרחב של מעין עולם הבא. אולם כבכל מצוה יש מצבים שבהם השבת נדחית מפני פיקוח נפש.
יש מחלוקת עתיקה -האם שבת 'הותרה' במקום של פיקוח נפש או שהיא רק 'דחויה'. ולכן גם בכתיבה לצורך חולה שיש בו סכנה , יש למעט בכתיבה עד כמה שאפשר. כתיבה 'שגרתית' במהלך טיפול רפואי גם כשהיא נצרכת, אינה נחשבת בהכרח ל'פיקוח נפש'; אך במערכת מורכבת של מרכז רפואי מודרני לא יתכן שכל בעל תפקיד זוטר יקבע מה בעיניו חיוני ומה לא.
זה עלול להביא למצב של אנדרלמוסיה ואי-סדר והיעדר של נתונים קריטיים לצורך טיפול מיטבי. לכן מצד אחד על מערכת האמונה על שמירת מצות השבת לקבוע כללים שימעיטו עד כמה שאפשר את הצורך לכתוב בשבת, ומצד שני חשוב למצוא פתרונות שיאפשרו בשבתות וימים טובים גם כתיבה שהיא גם רק ספק-חיונית.
פתרון אחד הוא הצמדת 'גוי של שבת' לכל מחלקה, שתפקידו יהיה לכתוב את כל מה שיידרש; כך פועלת המערכת בבית החולים שערי צדק. אולם לפתרון זה יש כמה מגרעות – עלותו הכלכלית גבוהה יחסית וזה על חשבון צרכי בריאות אחרים, נגרם סרבול משמעותי בסדרי העבודה, כאשר הרופא רודף אחרי הכתבן כדי לתעד פעולה או כדי לתת פקודה רפואית וכו'. וגם- אולי החשוב מכל- לא תמיד הגוי נאמן ואמין כנדרש, ובימי השבת בית החולים מופקד בידי נכרים.