שיח קוצני במיוחד

ייעודה של המפלצת הפרוגרסיבית. יש לי פיצול רגשי יומיומי. אני חברה בשתי קבוצות שיח פעילות וגועשות במיוחד – קבוצה של מאות 'רופאים שפויים' תומכי הרפורמה, וקבוצה של טייסים ורבנים ורבניות שמיועדת לשיח מחבר – שמתנהל יותר כמו שדה קרב. כשהעצבים שלי מגיעים לקצה, אני פונה לשיח של הרופאים השפויים כדי לשאוף קצת שפיות ונרגעת, אוגרת כוחות כדי לחזור לשדה הקרב. עין בוכה ועין שוחקת.

באמת צריך לב חזק כדי לשרוד את השיח בקבוצת השיח שאמור להיות מחבר. אבל אני לא מפחדת מדרך ארוכה. עם ישראל כאומה עובר תהליך התבגרות. בתהליך הגדילה שלנו אנחנו עוסקים תדיר בשאלות של הגדרת זהות, וזה לא במקרה. כל נושא טשטוש הזהויות – שהוא תהליך גלובלי הכולל את הזהות הלאומית, המגדרית, הדתית ועוד – מנסה להפוך אותנו למשהו אמורפי ולהרחיק אותנו מעצמנו. כי הזהות שלנו מעידה כאלף עדים שיש בורא לעולם. העובדה שנולדתי בדיוק כך איננה אקראית. ההורים שלי, המשפחה שלי, המגדר, המראה, הלאום, המקום, הזמן. כל זה מחזק את התודעה שלבריאה המדויקת הזאת יש כתובת, ושיש לי ייעוד ותפקיד. אולם היום כאילו כל הקלפים נטרפים וסימני השאלה רבים מהתשובות. המצב הוא כזה כי ככל שהעולם מתקדם לקראת הגאולה יש יותר צורך בבחירה מתוך אמונה. זו הסיבה שהמפלצת הפרוגרסיבית מציפה את השאלות הנוקבות הללו. המציאות הזאת היא קטליזטור לתהליך הבירור שלנו, לתהליך הבחירה. ולפעמים זה קשה.

"אלוקים הוא שמאלני?". אחד מהדברים שהושלכו בקבוצה היה ההברקה הבאה: "טוב, האלוקים שלכם עשה את השואה וגם פינה אתכם מגוש קטיף – אולי האלוקים שלכם הוא שמאלני בכלל?". השבתי שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. ואכן, סביב הגירוש אנשי הגוש למדו המון המון אמונה. הגוש היה ממש בית ספר לאמונה. הראי"ה קוק דיבר רבות על תהליך התבגרותה של האומה. על האורות והצללים, על סערות נפשות דור הגאולה. הרב עסק רבות בענייני הנפש של הפרט, שממנה נבנה הכלל, שהרי הוא זה שהכיר הכי טוב את הנפשות בדור התחייה. ב'אורות הנפש', תוכנית ייחודית שנפתחה השנה במרכז 'כיסופים' בניצן, נלמדת תורת הנפש של הראי"ה. תוכנית זו, הראשונה מסוגה, הוקמה על ידי אנשי גוש קטיף ורבות מהלומדות הן משם. גם אני זכיתי ללמד את הנשים המוארות הללו. והרי תורתו של הרב היא זו שהביאה מזור ותקווה בשנים היפות והמאתגרות בגוש, וגם לאחר הגירוש.

בקבוצת השפויים נוסח פה אחד מכתב נגד סרבנות ונחתם בטבעתם של רופאים מכל האיגודים המקצועיים. בעקבות מכתב הקורא לסרבנות שפורסם על ידי חברי איגודים רפואיים מקצועיים, יצאו מאות הרופאים במכתב מקביל הקורא להפרדה מוחלטת של כל עמדה פוליטית מהתנהלות מקצועית ורפואית, כשהם מוחים בתוקף על כל ניסיונות ההפחדה שבהם משתמשים חבריהם למקצוע כדי להשליט את דעתם הפוליטית על סדר היום של החברה הישראלית. אחד מהרופאים בקבוצת 'רופאים נגד פוליטיזציה' שאל את Chat GPT מה פירושו של הטקסט הזה (מכתב הסרבנות), וקיבל תשובה שלא כדאי לתת לחתול לטייל על המקלדת…

אפקט גוגל. נראה לי שבמקום בחתולים, אפשר לקשט את המקלדת בדברים יעילים יותר. תמונות של אדם אהוב על שולחן עבודה גורמות לנו לשמוע טוב יותר. הקלט החושי עולה עד כדי שיפור של שני דציבלים בשמיעה. דמות התקשרות בטוחה "עושה לנו את זה" – מגבירה את הרוגע, מסייעת לנו לשפר את ביצועינו ומאפשרת לנו להיות יותר שבעי רצון מהעבודה. גם עבודה בעמידה יכולה לשפר את היצירתיות שלנו ולהפחית את הלחץ. היא שומרת על המפרקים שלנו ועושה אותנו מרוצים יותר.

היום קיימת תופעה שנקראת digital amnesia או Google effect, קרי – הזיכרון השתנה, אנחנו כבר לא זוכרים מידע אבל זוכרים מהיכן לשלוף אותו ברשת. יש ויכוח אם טוב הדבר אם לאו. ייתכן שהמוח פשוט משנה את יעדיו. אנחנו מכונות לומדות, והמוח עובר תהליך של הסתגלות למדיה החדשה. ובכל אופן נראה כי באשמתו של ד"ר גוגל איבדנו משהו. למשל, קריאת ספרים.

קריאת ספרים מפתחת את יכולות הקוגניציה, השפה, הידע, הזיכרון, היצירתיות והאמפתיה. הקריאה עם הילדים היא אינטראקציה חשובה ומחזקת את הקשר בינינו. קריאה במשך חצי שעה ביום דומה להרפיה של יוגה יומית, ודילוג בין הדפים במשך כמה דקות מפחית חרדה באופן ניכר. במחקר שנערך לפני כעשור נמצא כי ילדים שקראו באופן קבוע הפכו למבוגרים אינטליגנטיים יותר. קריאת ספר משפרת את תפקודי המוח למשך חמישה ימים לפחות. חוקרים מארצות הברית ערכו סריקות מוח לאחר קריאת ספר ומצאו כי בכל יום של קריאה התהדקו הקשרים הבין־עצביים במוח יותר ויותר. חוקרים ישראלים מצאו כי בקרב קשישים הקריאה גורמת לאריכות ימים ומפחיתה את הסיכון לדמנציה. המסקנה: בכל מעגלי החיים הקריאה חשובה ומועילה.

מדליה ו'התקווה' בפאתי אושוויץ. היינריך היינה, משורר והוגה דעות יהודי­־גרמני, כתב פעם כי במקום שבו שורפים ספרים עתידים לשרוף גם בני אדם. כך ניבא, וכך אירע. הנאצים שרפו יותר משלושים אלף ספרים שלא התאימו לדעות הרייך השלישי. בקרב הסופרים שיצירותיהם נשרפו היו אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, היינריך היינה עצמו ורבים אחרים. וההמשך ידוע. אבל לסיפור הזה יש גם סוף טוב. לחדר המיון בשערי צדק הגיע גבר בן מאה עם קוצר נשימה. הוא טופל בהצלחה ונשלח בחזרה לביתו, כשהוא מלווה בנכדו. על ידו השמאלית בלט מספר מקועקע, אות כבוד של חברות במחנה אושוויץ. האיש, שכל זהותו במשך כמה שנים הסתכמה במספר 150679, זכה למשפחה שמונה היום קרוב ל־250 צאצאים, כן ירבו. אותו לא הצליחו לשרוף, ובניו ונכדיו וניניו וחימשיו עוסקים בספרים שקמו מלוא קומתם מתוך האפר.

ממש בסמוך לאירוע הזה השתתפה נבחרת השחייה הישראלית, בליווי מנהלת רפואת הספורט בשערי צדק, באליפות אירופה שהתקיימה השנה בפולין, בעיירה הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ. נבחרת השחייה האומנותית זכתה בתחרות במדליית הזהב. בראש מורם ועם דמעות בעיניים הם עמדו ושרו שם את התקווה עם קבלת המדליה. משואה לתקומה. אין ספק שהניסים שאנחנו רואים ממש בעיניים בדורנו נותנים תוקף לכך שאנחנו בדרך הנכונה. ומי יודע? בעזרת ה' בקרוב ייהפכו גם קבוצות השיח הלוחמניות בווטסאפ לקבוצות מחייכות.