דברים ש(לא) מספיקים בנסיעה
בחלק ניכר מהשבוע אני נוסעת לעבודה במונית-
החלטתי שלאחר שלושים שנה של נסיעה בטרמפים ואוטובוסים, ואחר כך נהיגה במכונית יש לי שתי אופציות-
או להתפטר ממשרת הנהג
או להתפטר ממשרת הרופאה.
אז לטובת המטופלות, הלכתי על האופציה הראשונה ואני נוסעת במוניות. בעלי מפרגן לי, ואף לוחץ עלי 'לנהוג' כך. ואם אני מתפתה לקחת את האוטו כדי לחסוך בהוצאות, או עקב כך שהיום אני בוועדה או בהרצאה ולא מוסיפה הכנסה יומית, הוא מהתל בי ומכריז שאם אוותר על המונית, הוא 'יבזבז' את הסכום שחסכתי ברכישת ספרים.
סדרתי לי ספריה שלימה בצדי המונית. אני שומרת לי מאמרים מעניינים, ספרים שלא הספקתי לסיים במשך השבוע [כחמישה ספרים ממתינים להיגאל על מדף ליד מיטתי ..הפרעת הקשב שלי מבקשת לדלג מספר לספר כך שאני תתמיד נמצאת במקביל באמצע קריאה של כמה ספרים ביחד…]
אבל מסתבר שהדרך קצרה מידי. אני לא מספיקה כלום. איפה הפקקים? כך זה כשיוצאים מהבית מאוחר. אבל זאת החלטה מושכלת שקבלתי לפני שנים. אין מה לשהות עם הפקקים על הכביש. וכך, ההספק עלוב. בקושי התקדמתי בכמה עמודים, בין שיחת הטלפון לילדיי.. להשלמות בתפילה…
לפעמים תהילים לישועה. לפעמים עצה טובה לחברה. לפעמים ראיון לרדיו שמתבצע בלכתי בדרך.
הדרכים זה זמן נהדר לשוחח עם הילדים- אבל, ישתבח שמו, גם לזה אין לי מספיק זמן…אצה לה הדרך, ו13 שיחות זה לא מעט.
[אבל הרי בקשת לצאת בשעה שהפקקים כבר נמוגו, לא?]