רקיע פוגש מדבר

רקיע פוגש מדבר. מרחבי האין. רק חול וחול. ניצנוצי צהוב נושקים לזהוב. השמש יוצאת מנרתיקה, ובחיוך ערמומי קופחת ללא רחם, ומטילה את קרניה על הצהוב המדברי. רגל יחפה מתרוממת, כבדה. כפות ידיים יבשות, קמוצות סביב חבילות זעומות שמקפלות בתוכן חיים שלמים. חיים שהיו ואינם עוד. עוד ארוכה הדרך. הזיעה, הצמא, הפחד, התשישות, חיות הבר, כולם חברו לדרך הפתלתלה, כולם יובילו לארץ המובטחת.

הן הגיעו לארץ לאחר עמל הדרך, רחוקות שנות דור ממציאות החיים המודרנית-מערבית. חיש הן הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף הישראלי, יפות, מוכשרות, יכולות.

מעט דעת ניתנה לתקופת הפריון של יוצאות אתיופיה. והרי האוכלוסיה האתיופית היא צעירה יחסית. ארבע חוקרות יצאו לדרך לפקס מבט על נתוני הפריון, ההריון והילודה של אוכלוסיה יקרה זו.

מסתבר שהאוכלוסיה האתיופית מתייחסת למערכת הרפואית כמערכת שנותנת מענה רק לחולי. גם כשהרו הנשים מגיעות באיחור רב למעקב הריון. וכשהן סוף סוף מגיעות, הן נתקלות בחומת הביורוקרטיה הניצבת אל-על בגאון. הן מרגישות ניכור, אפליה, חוסר הבנה, דברים שמקשים על הנגישות למערכת הרפואית. המחקר מראה שהן מתלוננות פחות, מיידעות פחות את הצוות הרפואי על מצב בריאותן, וכך מגיעות בשלבים מאוחרים יותר למעקב כנראה בגלל הקושי בהתנהלות מול הצוות, כשבנוסף לכך קיים פער תרבותי בין המטפלים לבין המטופלת.

מבחינת מערכת הבריאות הן חשופות לפחות מידע על רפואה מונעת ומעקב רפואי עקב פערי שפה ומנטליות וקשיים בתקשורת. הרי צריך גם אמון וקשר בין-אישי שיאפשרו את הנגשת המידע, ואולי יותר תמיכה של מסגרות לא פורמליות, הרחבת שירותים ייחודיים, והצבת יותר נשים במערכת שתתמוכנה בנשים ההרות ובכלל האוכלוסיה.

מבחינה מילדותית האשה יוצאת אתיופיה ההרה תסבול מיותר סיבוכי הריון. יש שכיחות גבוהה של סוכרת הריון – עד פי שלוש מנשים באוכלוסיה הכללית. גם יתר לחץ דם הריוני ורעלת הריון יפגשו בשכיחות גבוהה יותר את ההרה מאתיופיה.

ומה קורה כשהיא מגיעה סוף סוף לחדר לידה?

הנשים נעזרות פחות בהרדמה אפידורלית. חווית הלידה תישאר כואבת, מייסרת, ללא שליטה. הן גם עוברות יותר ניתוחים קיסריים יחסית למספרן באוכלוסיה ולאינדיקציות הרפואיות המקובלות, כאשר רוב הניתוחים מתבצעים בהרדמה כללית ולא אפידוראלית, עקב קושי בתיווך של מידע ואזהרות, כך שהנשים המופלאות מפסידות את חווית הלידה.האם מישהו נותן עינו לכך?

ומה עם הילוד?

נמצא אחוז גבוה יחסית של לידות של עוברים במשקל נמוך, יותר פיגור בגדילה תוך-רחמית, ציון האפגר בלידה נמוך מ-7 (זהו ניקוד שנותנים רופאי הילדים לילוד בשעת הלידה, שיכול לנבא פגיעה אפשרית סביב הלידה). בנוסף, שיעור 'הלידות השקטות' אצלן גבוה יחסית לציבור היולדות הכללי.

אחוז הפסקות ההריון בגילאים בין 20-30 בקרב צעירות אתיופיות הוא גבוה מאוד- פי שלוש מאוכלוסיות אחרות. עד גיל 25 – רוב הנשים כמעט ולא משתמשות בגלולות. אמצעי מניעה שכיח אצלן הוא זריקה המכילה פרוגסטרון ונקראת דפו-פרוברה, שבילידות אתיופיה השימוש בו מוערך בשנות העליה הראשונות בכ-30 ל-100 שנות אדם לעומת 9 ל-100 באוכלוסיה רגילה. אצל ילידות הארץ ממוצא אתיופי גיל המשתמשות בדפו-פרוברה גבוה יותר.

לפני מספר שנים קמה מהומה כאשר נתגלו נתונים אלו. הייתה תחושה שרופאים גינקולוגים ממהרים לרשום את הזריקה דווקא באוכלוסיה זו, מתוך זלזול ותחושה שהנשים לא תוכלנה 'להתמודד' עם אמצעי אחר, וכן נטען שאף ניתנה התרופה לנשים שלא ידעו שהן נוטלות אמצעי מניעה. לא ברורות מה היו מסקנותיה של ועדת החקירה שבדקה טענה זו, אבל לי ברור שהמציאות חייבת להשתנות…

מבצע שלמה… אני מדדה כה וכה, הבטן ההריונית של חודש תשיעי בולטת דרך כפתורי החלוק. והנה, נכנסת לחדרי אשה אתיופית כחושה, מובכת, ואיתה מלווה לא-אתיופי ממין זכר. אני מנסה לתקשר – מיישירה אליה מבט. המלווה מדבר עברית רהוטה אך לא מילה אחת אמהרית. ואילו היא – בוהה בי בעיניים גדולות, מבוהלות. אני מבקשת שהיא תעלה לכסא הגינקולוגי לבדיקה –  אך המלווה לא יכול לתרגם, ובוודאי שהוא גם לא יכול להישאר בחדר בזמן הבדיקה. ואני חושבת בליבי – איך שלחו אותה כך, לבד, לבלתי-נודע? יתכן והיא מעולם לא חוותה בדיקה גינקולוגית, וזו תהיה ממש תקיפה לגשת אליה כך. אזרתי אומץ, ושלחתי אותם חזרה למלון. ביקשתי שתחזור רק עם מלווָה שמדברת אמהרית ומכינה אותה לבדיקה, וכשאני מקבלת את הסכמתה ורצונה בכך. האחיות רטנו על הרופאה הדעתנית, אך זה לא עזר להן. ואם תרצו לדעת איך הסתיים הסיפור, תוכלו לעיין בספרי 'חיי אשה'. הוא כתוב שם שחור על גבי לבן…

פורסם בעיתון פנימה