רפואה וחירום

בתי החולים הישראליים שנפרסו באזורי אסון זוכים לשבחים. מחקר: שימוש באפידורל מקטין את השכיחות לדיכאון אחרי לידה

פורסם בתוך אנתחתא – בשבע | כ"א בטבת תשע"ז 19/01/17

לפני שנות דור, באחד מהימים הקרים והמושלגים בירושלים החורפית, רעדו קירות הבית ברחוב בליליוס הזכור לטוב, לקול צעקותיו של האיש בן הארבע. הוא משך לאחיותיו בפיג'מות, בחוסר סבלנות: "תקומו, יורד מן!"

אז שלג עוד לא היה בבירה, אבל סופות היו. וצוותי החירום שפעלו במבוא חורון במהלך שבת קודש בתקופת השריפות, כשריח עשן אופף מכל עבר, ראויים לשבח מקיר לקיר.

ומתברר שיש מה להתגאות גם בצוותים הרפואיים של ארץ הקודש. לאחר האסון בהאיטי, בו פעלו ארבעים בתי חולים שדה מחמישים מדינות, ארגון הבריאות העולמי קבע סטנדרטים של טיפול בדירוג שבין 1 ל‑3. בתי החולים סווגו לשלוש רמות: דרגה 1 היא הבסיסית ביותר, דרגה 2 היא היכולת להעניק שירותי עזרה ראשונה מתקדמת ולהציג גם יכולות כירורגיות מסוימות, ודרגה שלישית – יכולת לבצע ניתוחי שדה. בית חולים השדה של צה"ל דורג על פי הסטנדרט הגבוה ביותר, ונמצא כמוביל מבין כל בתי החולים שדה בעולם במקצועיותו.

לצערנו, חלק ניכר מההתמקצעות ברפואת הטראומה בארץ נובע מתאונות הדרכים הרבות. חברי ועדת המשנה לבטיחות בדרכים של ועדת הכלכלה בכנסת ביקרו במכוני השיקום של בית החולים בית לוינשטיין, ונחשפו לטכנולוגיות מתקדמות שמיושמות שם, כמו שימוש במציאות מדומה ככלי לשיקום החולה. במהלך הסיור עלתה הצעה לחייב בני נוער לקראת קבלת רישיון נהיגה לעבור שם סדנה, שתכלול מפגש חי עם נפגעי תאונות. אין כמו מראה עיניים כזה כדי להגביר את הזהירות בדרכים.

ללדת בלי עצב

ויש מצבי חירום של תאים… חידת הלידה מקורה מימים ימימה – והרי מפתח החיים בידי ריבונו של עולם. והנה, לאחרונה נמצא שמנגנון תחילת הלידה קשור מאוד בעקה חימצונית של תאים שמקורם בשכבה הפנימית של ממברנת השלייה. התהליך מתרחש כשהעובר והשליה בשלים לכך. התאים הללו נושאים אותות בין הרחם לשליה, ומעודדים את הרחם לפתוח בלידה על ידי הפיכת שריר הרחם ממצב שקט למצב פעיל.

חוויית הלידה היא מרכזית בהוויה הנשית. ילדות חולמות לידה, וגם בגיל שיבה נשים מספרות על חוויות לידותיהן בעיניים בורקות ובלשון הווה, כאילו היה זה רק אתמול. ולכן חוויית לידה שמחה היא כל כך חשובה. אין זה סוד שאני חסידה של הרדמה אפידורלית, ואכן כל הלידות שלי וחלק מההפלות המרובות שלי התרחשו תחת מטריית האלחוש המקומי. ולפי שיטתו של הרב בורשטיין, אף יצאתי ידי חובת קללת חוה בידי מרדים שהזריק חומרי אלחוש לחלל שבו שוכנים העצבים שבחוט השדרה שלי. פעמים רבות מדי פגשתי נשים שחוו חוויה מטלטלת וכואבת בגלל התעקשות עיוורת על לידה טבעית כהגדרתם. אבל היות שהנפש היא החשובה, אין לידה טבעית יותר מלידה שבה אני נכנסת לחדרה של בתי ומוצאת אותה ואת בעלה רדומים על ספרי התהילים, בזכות האפידורל המבורך.

והנה, בכנס איגוד הרופאים המרדימים בארצות הברית הוצג מחקר שהראה שנשים שקיבלו אפידורל בלידה נטו פחות לדיכאון לאחר לידה. החוקרים עברו על רשומות רפואיות של כמה מאות נשים שקיבלו אפידורל והעריכו את מידת הכאב של היולדות בסולם הנע בין 0 ל‑10. בהמשך נמדד השיפור בכאב לאחר מתן אפידורל. נבדקו תסמינים של דיכאון בתקופת משכב הלידה. ואכן, נמצא שככל שהייתה הקלה בכאב, ירד הסיכון לפתח דיכאון בהמשך.

פאה בלי זיעה

מעגלי גוף ונפש נפגשים תדיר בטיפולי הכימותרפיה, שפוגעים בדימוי העצמי של המטופל בעקבות נשירת השיער, ומעלים את הצורך בכיסוי ראש חלופי דמוי פאה. הבעיה היא שאת רוב הפאות מהסוג הזה מדביקים לראש של המטופלים עם דבקים קשים-להסרה ולתקופות ארוכות. הדבר גורם להזעה, לגירויים בעור ולאי נוחות משמעותית אצל רוב המטופלים. והנה, חברת KEEPIT, שמתמחה בהצמדת כיפות צנועות בממדיהן לראשים המסתפקים במועט, מצאה פטנט המאפשר הצמדת הפאה לראש בלי דבקים ובלי חומרים כימיים, ומאפשרת גם הסרה וחבישה של הפאה בכל רגע נתון.

הלמידה שלא נגמרת

ואם בנושאי גוף-נפש האהובים עליי עסקינן, למה לי להצטמצם בתחום הרפואה בלבד? יש המון מעגלי גוף-נפש בתחום החשוב ביותר – החינוך. חלק נכבד מילדיי וחתניי בחרו להיות מחנכים, לגעת בנשמות, לתת מעוף, לנטוע בלבבות התלמידים זרעים של ביטחון ושל אמונה בעצמם ובכור מחצבתם. אכן, מקצוע עם שליחות-על.

ד"ר קרול דוויק, חוקרת מאוניברסיטת סטנפורד, מחלקת בין שני סוגי חשיבה שאנשים מפתחים בשחר ילדותם, ובכך מכריעים את אושרם העתידי: חשיבה מתפתחת מול חשיבה קבועה. חשיבה קבועה מבוססת על כך שכל אחד קיבל מבורא עולם מתנות שעמן הוא יוצא לעולם. חשיבה מתפתחת מבוססת על תהליך למידה לאורך כל חיינו, על העמל שמאפשר מעוף לפיתוח הזדמנויות חדשות. היא מוסיפה שכדאי מאוד לתת שבחים שאינם קשורים לכישרונות הטבעיים של הילד, אלא לשאיפה שלו להתקדם ולמאמצים שהשקיע בכך.

בניי הקטנים למדו בתלמוד תורה 'דביר' בשעלבים, שם מלמדים בשיטת הרב זילברמן. הדבר המרגש ביותר בעיניי מכל המתנות היפות שהבנים קיבלו שם, היה האווירה המכילה והעין הטובה של הצוות החינוכי היקר. כך למשל בכל מסיבת סיום חולקו תעודות לשבח לכ‑ו‑ל‑ם, ובעיקר על העמל ולא על הכישרון. איזה דבר גדול!

חברה טובה, ברוכת בנים, סיפרה לי סיפור מרגש על המסע הרוחני של בנה שלמד באחת הישיבות הקטנות הציוניות המשובחות. הילד התעייף מעולה של תורה, ועזב את הישיבה. הוא הסתובב בבית חסר מעש, לא מצליח להחליט לאן לפנות. התחזית הייתה אפלולית. עד שקיבל טלפון ששינה את חייו. מעבר לקו היה הר"מ שלו, שדיבר איתו במענה רך והפציר בו ארוכות לחזור לישיבה. לא כי כך מחייב הסדר הטוב, הסביר. אלא כי הוא, הר"מ, כל כך מתגעגע אליו, וקשה לו ללמד כשתלמידו האהוב נעדר. מה אתם חושבים שהילד עשה? לאחר היסוס קל חזר לישיבה, ומאז ועד היום הוא מתענג על מתיקות התורה.