רפואה בפרשת נשוא – 'גדל פרע שער ראשו'

ב'אנעים זמירות' שבסוף מוסף של שבת אנחנו שרים "ושער ראשך בשיבה ושחרות". בימי חז"ל צבע השיער היחיד היה שחור או שיער שיבה. בימינו, בו העולם שייך לצעירים, רוב הנשים צובעות את שערותיהן, אבל חז"ל אסרו על הגבר לצבוע את שערותיו המאפירות או לתלוש שערות לבנות מתוך השחורות, מפני שזה נחשב מעשה נשי, ולכן קיים חשש איסור 'לא ילבש'. אולם יש רבנים שמתירים למי ששערותיו הלבינו בגיל צעיר-יחסית לצבוע את שערותיו כאשר אין כוונתו ליופי אלא רק שלא להיראות מבוגר מדי, בעיקר כאשר הוא זקוק לכך לשם מציאת אישה.

ולפעמים דווקא יש רצון להיראות זקן יותר. הרי אני כבן 70 שנה… יצחק ואברהם היו כה דומים עד שהיה קשה להבחין בין האב לבין הבן, על כן נתן הקב"ה שיבה בראשו של אברהם. וכך נאמר גם על יעקב אבינו, שנזרקה בו שיבה ונראה זקן מאוד בעומדו לפני פרעה.

לאנשים צעירים מתאים החרוז האחר ב'אנעים זמירות': "קווצותיו תלתלים שחורות". השיער הוא הכתר שהאדם עוטר על ראשו, ויש בו סוד. התורה קובעת שגידול השיער הוא אחד משלושת המרכיבים שמביאים את האדם לקדושה מיוחדת, וזהו חלק מדיני הנזירוּת. הנזיר פורש מכל הקשור ליין ולגפן ולפרי הגפן, מטומאת מת, ומגזיזת שערו. חז"ל אומרים שעניין הנזירות מופיע דווקא בסוף עניין הסוטה כתיקון. 'הרואה סוטה בקלקולה ידיר עצמו מן היין', הכוונה היא לכך שמי שנחשף לסיטואציה הלא-פשוטה של סוטה ייקח לעצמו תקופה של 'פסק זמן' מהחיים הרגילים, ויפסיק לשתות יין ויתרחק מטומאת מת וגם יימנע מלטפל בשערותיו כמו בן אדם רגיל, כי הוא היה קשור לאירוע לא רגיל. כדי לחזור לשפיות -יש 'לכופף את הדף' לצד השני. האם הנזירות היא דבר רצוי? ממש לא, הרי חז"ל אמרו שאין עניין לנדור נדרים. יש לנו תרי"ג מצוות ודי לנו, וכל מה שאדם נודר הופך להיות מטלת חובה עליו למרות שאיננה ממניין המצוות. אולם אם האדם מרגיש צורך גדול לפרישות, לטהרה מיוחדת, להרחקה מהתנהגות רגילה של בני אדם נורמליים, יש מקום שהוא ינדור נזירות כדי לחזור שוב ל'שביל הזהב'. וזה נכון תמיד, לאחר תקופה עמוסה כדאי להרפות ולאפשר מנוחה להרגעת הגוף והנפש, וכאשר תקופה מסוימת הייתה מאוד מתוחה כדאי לצאת ולהתרענן, ולאחר תקופה של חולשה רוחנית כדאי להתחזק. העיקר הוא להגיע שוב לשביל הזהב הרוחני והגופני והמוסרי והנפשי ולהיות 'בני אדם', ולא מלאכים. אנשים שחיים בשביל הזהב,