
רמלה שלי – העיר שהיא הייתה פעם
רמלה שלי היא הכול. היא העיר הגדולה עבור האברכית מהשכונה הקטנה בישיבת שעלבים. שם, בעיר הקטנה הזאת, היה נוף הוויית היומיום שלי – כאשה צעירה עם ילדים קטנים.
רמלה שלי הוא השוק בימי רביעי – בו נשמעים קולות רועמים במרוקאית או טוניסאית או פרסית או עברית – 'קילו עגבניות בשקל. רק היום!' ופירות עסיסיים אדמדמים מחייכים אלי מכל פינה, וחומוס של רחמו וריח דגים. בדים פרושים כנוצות טווס על באסטות מאירות עיניים בצבעים ססגוניים וטקסטורות מגוונות, והכל נמכר במחיר השווה לנפשה של אברכית דלפונית שהחליטה לתפור בגדים לכל המשפחה [ללא הצלחה].
רמלה שלי היא משרד הפנים – מבנה קטן וצפוף, בו יושבים חסרי סבלנות אל מול פקידים חתומי פנים ולב בני עדות שונות, היא אשה בריאת בשר עם ג'לביה והוא אדם צנום וחיוור עם חליפה, לבנים ושחורים, גבוהים ונמוכי קומה, דוברי עברית ודוברי אמהרית ודוברי ערבית ודוברי רוסית. שם המתנתי שעות ארוכות כדי לרשום את התינוק הרך התורן בתעודת הזהות שלי, ולפעמים חזרתי הביתה לפני שהמשימה הושלמה כי שעת ההנקה הגיעה לפני שהגיע התור לפקידה…
רמלה שלי היא תחנה מרכזית זנוחה, חשוכה, צנועה וחיוורת, נטולת הרעש וההמולה של תחנות מרכזיות בירושלים או בתל אביב אותן הכרתי היטב משנות נערותי. טיפוסים מפוקפקים יושבים על הברזלים, עיניים יוקדות, שריקות לא מוזמנות, ורעד בלב. אין פלאפון. טלפון ציבורי בודד ניצב בפינה אפלה. מפחיד לעמוד שם. אגיע הביתה מתי שיגיע האוטובוס שמאחר לבוא, אני מקווה – בשלום.
רמלה שלי היא העיר בה התנדבתי בשנת השירות הלאומי – עולה שלוש קומות בבניין שכוח אל, שקירותיו מתקלפים ופניו עצובות. אמא עם עיניים כבויות ואדישות יושבת על הרצפה ובוהה בטלוויזיה, אין שולחן אבל יש טלוויזיה. פרוסות לחם מושלכות בפינות החדר. בכריעה על הרצפה אני מדובבת ילד אדיש בהכנת שיעורי הבית.
רמלה שלי היא המשרד של הביטוח הלאומי. עמוס לעייפה. מדי פעם נשמעות זעקות שבר ואפילו מקרי אלימות ראיתי. תסכול שנשפך מבין הסדקים שבקירות. וגם פה – שעות המתנה לא חומלות.
רמלה שלי היא גם עיירה קטנה, ביתית, שקטה, עם מזרקות וקצב משלה.
רמלה שלי היא סניף הדואר הקטן, והמתפרה, וחנות טמבור, והבנק, והפנצ'ר-מאכער, והשען, והסנדלר, וחנות הנעליים וחוטי התפירה והכפתורים.
רמלה שלי היא מסילת רכבת. רכבת הנוסעת לתל אביב וגם רכבת הנוסעת לירושלים. לא מהר. היא נוסעת לאיטה כראוי למי שעולה לעיר הקודש…
והנה- רמלה שלי כוללת משפחות צעירות ותורניות שהצטרפו לעיר, ישיבה שפתחה שעריה ומשמיעה את קול התורה בעיר, שיכונים רבים שנבנים בפרווריה, עיר שקטה, אחות קטנה של מודיעין הגדולה, האחות הצעירה…
ועתה- רמלה שלי היא חלון ראווה מנופץ, ופרעות, ועצורים, ושוטרים בחצות, וידיים קפוצות. המון שוטרים מסתובבים עתה ברחובות רמלה, כמעט בכל רחוב – שוטר.
הייתי בה פעם בבוקר של אש וזעקה.
מאז לא חזרתי. פשוט לא יכולה.