רחשי לב אילמים בקירות ההיכל

פורסם בבשבע | ט"ו בסיון תשע"ח 29/05/18

קירות החדר סופגות הכול. והן למדו שהשתיקה- יפה היא.  בהיכל הזה, עוסקים בדברים גדולים. אבל הדברים הגדולים באמת, מתרקמים מאחורי הקלעים.

רחוק שנות אור מעין המצלמה והרשת. וטוב שכך. כך בונים. בעמל סיזיפי. ובהמן רגישות.  

לפני חדשים מספר, נפגשנו, חברות פורום יהודית, עם קירות החדר הזה, אצילי האילמות. בקשנו להקים שדולה לחיזוק המשפחה. וועדה למעמד האישה-יש. שדולה לחיזוק המשפחה-אין. היא תניף על דגלה את הידוק הבריחים המחברים בין חוליות המאדים והנוגה.

זה אנטי-תזה לקריאה הפמיניסטית בנושאי המשפחה, שתוקעת בשופר גדול של הפרד ומשול. ומצאנו בחדר זה אוזן קשבת. להט גדול להשכין שלום בין המינים.

וכך, גם בחדר זה, על אותן הכיסאות, התארחו ארגונים שונים העוסקים בתחום המשפחה ומבקשים להטמיע הכנה לחיי נישואין וליווי של נישואין טריים כחלק ממהלך ארצי ממשלתי. והכל מאחורי הקלעים ובצעדי קמעא קמעא. כדי לפעול נכון. אני יודעת זאת בידיעה אישית. תסמכו על 'פריקית' של מוסד המשפחה כמוני.

בסיום המפגש עם פורום יהודית, הוא בקש להוסיף עוד כמה מילים, בנימה אישית . עדיין מהדהדות בתוכי המילים הכואבות שהתלוו לתוגה שבעיניים, כשראשו חפון בין כפות ידיו, וקולו צרוד מעט-

'תגדנה, איך אפשר לנסות לטפל במערבולות הגירושין הגועשים ועולים? אני מאמין שהמפתח נמצא בחיקה של תורת הגישור. אני מנסה באופן אישי בכל הזדמנות לפעול לשיח מכבד, להקשבה פעילה, וכל זה בעיקר כשטובת הילדים לנגד עיני.' כל כך הרבה ילדים, עשרות אלפים, כלואים בבועת הגירושין, וההתנגחות ההורית  צולפת בהם, הם קרועים בין שני הרים, ואט אט נקברות עמוק עמוק בתוך תודעתן החלומות להקמת בתים מאירים.

כל שיח שעוסק במפריד, ומנכיח את הלוחמנות ואת הקרב המתמשך בין המינים, איננו שיח שמזמין את הצעירים להקים בית. הם גם כך חוששים כל כך מכבלי האחריות, ומאבדן המרחב הפרטי. כך, אגב, היה עם פרויקט ה- MEE-TOO שבא לזעוק זעקה צודקת, אבל על הדרך גם לרמוס את האימון הבסיסי בין המינים, וחשוב מכך- הוא ממש לא בא להציע פתרונות, שנמצאות בשדה החינוך והטיפול. המפתח נמצא בחינוך מגיל צעיר לתקשורת, להקשבה, לבניית זהות בריאה, לתיחום גבולות האני. אבל הקולות האלו נדמו'.

יש לוחמים של בדידות. כך גם אני מרגישה לעיתים . למשל- כשהגישה הרפואית מקובלת היום בניהול הריון בסיכון נמוך  היא לצאת למסע של ציד אחר העובר המסכן, להפוך בו ולהפוך בו, בחיפוש קדחני אובססיבי אחר מומים. גישה זו, המדיקו-לגלית, נולדה מאימת עורכי הדין. אך אני, הסנגורית של העוברים, מחפשת להרגיע, לצייר את ציור הילד בצבעים ורודים, לאפשר הריון רגוע ושלו. זה לא פוליטקלי קורקט. ויש עלי בקורת מצד הקולגים. אבל אני נותנת דין וחשבון לשופט כל הארץ, שרק לו המשפט והצדק. ואני פועלת מהלב.

וכך, גם הוא פועל מתוך לב דואב ואמפטי. קל לי להתחבר לתדר של רחשי לבו של יהודה גליק- הוא איש טוב, שמחפש לתקן עולם במלכות שדי. התמימות הבלתי-נלאית שלו , וה'דרייב' לפעול למניעת גירושין, לשיח מכבד ולשמירה על בריאות נפשם של הילדים –מרשימים ביותר. וכן, אני יודעת, בידיעה אישית, הוא פועל מזה שנים רבות, מאחורי הקלעים.

גם השבוע, הוא פעל ללא לאות באותו קו, ומאחורי הקלעים. קירות החדר האילמים יעידו פה אחד בהנהון שקט. כמה חבל שאור הזרקורים נשפך, בוהק וצורם על מליץ יושר אמתי של הסיכוי לשמור על כבודה של המשפחה.