אברהם עמד בניסיון הראשון שלו 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', והלך לארץ לא מוכרת על פי ציווי ה', בלי ספיקות ובלי ויכוחים. אולם דבר חשוב מאוד החזיק אותו כל הדרך: ה' ממשיך ללוות אותו, קשר נבואי ישיר בינו לבין רבונו של עולם נמשך כל הזמן, וכשהוא מגיע לאלון מורה הוא מקבל איתות אלוקי אחרון: 'לזרעך את את הארץ הזאת'. הוא ממשיך הלאה למסעותיו דרומה על פי ציווי ה'.
אך מאז – נתק. תקלה בקשר. אין שום דיבור אלוקי. אברהם ממשיך לקרוא בשם ה' א-ל עולם, ואח"כ יש רעב והוא מחליט לרדת מצרימה, ואחר זמן קצר הוא עם כל חבורתו מגורשים בחזרה לארץ כנען, ובכל הזמן הזה אין מילה מהקב"ה!
איך אברהם מחזיק מעמד? איך הוא לא דואג? איך הוא שומר על אמונתו ועל בטחונו כאשר באופן חד-צדדי הקב"ה לא עונה לו! רק אחרי שנפרד לוט מעמו פתאום נוצר שוב קשר בינו לבין ה': וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה וכו', ונודע לו שבגלל שלוט התחיל לשרך דרכיו ה' ניתק איתו זמנית את הקשר, ורק כאשר נפרד לוט מעמו החליט הקב"ה לחדש את הקשר הנבואי עמו. אין ספק שזו הייתה תקופה קשה מאוד לאברהם אבינו עליו השלום, אבל להפתעתנו התורה וגם חז"ל והמפרשים עוברים על הניסיון הקשה הזה בשתיקה, והוא לא נכנס לרשימת הנסיונות שאאע"ה היה צריך לעבור כדי להיות אב המון גויים באמת.
ומעשה אבות סימן לבנים: גם בהיסטוריה של עם ישראל עברנו תקופה ארוכה שבה בוטל הקשר הנבואי עמנו. הנביאים האחרונים ניבאו בתחילת הבית השני, ואח"כ נאלמו ונעלמו. 'מן החכמים' הנבואה לא ניטלה, ובתקופת חז"ל עוד הייתה רוח הקודש פרושה על גדולי ישראל והקשר הרוחני בין עם ישראל לבין הקב"ה היה איתן. אך בהמשך שנות הגלות העניין הזה הלך והצטמצם, וכבר היה קשה לראות את השגחת ה' על עמו ואת ההכוונה שלו. ובכל זאת עם ישראל המשיך לעבוד את ה', והמשיך לקוות, והמשיך להחזיק מצידו את הקשר עם ה', וכך שרדנו את הגלות הקשה.
וב"ה בדורות האחרונים לאט לאט חוזרת להיות השגחת ה' עלינו ניכרת יותר ויותר, דברי הנביאים מתקיימים זה אחר זה באופן מושלם יותר ויותר, ובעזהי"ת נזכה לחזרת הנבואה ולהתגשמות כל הנבואות ולביאת הגואל ובניין בית המקדש.