פקקים בדרך לגאולה

צעדים ראשונים הביתה. היה זה קיץ מהביל. עם רב נע לכיוון גוש קטיף, ושהה שם עד ימי הגירוש הקשים. עברו 19 שנה, אך נראה כאילו היה זה רק אתמול. אני מעלעלת בקטע קטן מיומן שכתבתי בימי הגירוש מנצרים: "אנו חוזרות הביתה, ומגיעות באיחור רב אחרי שהתעכבנו בפקקים הרבים שבין ירושלים למחסום ליד קיבוץ מפלסים. במחסום מחכה חייל שמבקש תעודות. הנהגת מסרבת, ואז הוא מוריד את הכובע ומגלה כיפה קטנה על ראשו ואומר לנו: 'אני איתכם, אני מהמכינה בעצמונה, תעברו – אבל אם שוטר יעכב אתכם זה ייראה אחרת'. במחסום ליד מנחת קרני מעכב אותנו חייל שכמעט בוכה ואומר: 'אני מבין אתכם, זה קשה לי, אבל אני חייב לבקש תעודות'". והגירוש קם ונהיה. עכשיו בעל כורחנו חזרנו לנצרים החרבה, אך למרות הנוכחות של צה"ל בכל שרוול נצרים, אי אפשר להגיע ברכב פרטי לנצרים תיבנה ותיכונן. ועם כל זה, אין יום שבו אני לא מקבלת תמונה של היישוב – פעם של בית הכנסת החרב, פעם של הים, פעם של חיילינו הגודשים את שטח היישוב, חלקם נולדו בנצרים וחזרו לשם כעת כחיילים. אין ספק, הצעדים הראשונים לחזרה לנצרים כבר כאן.

התגשמות חזון הנביאים. השנה עומדים שוממים הצימרים בצפון, וגם הדרום נטוש בחלקו, כך שצפון ודרום נפגשים בירושלים ותנועת ההמונים מביאה לעיר פקוקה. ריבונו של עולם מבשל מפגשים בעיר הקודש לקראת העלייה לרגל, שתהיה מאוד מאוד צפופה. בדרך לכנס 252 המופלא, שאסף אליו רווקים ורווקות נפלאים מכל הארץ, שם תפקדתי כשדכנית מן המניין, אני מגיעה לתחנה המרכזית, דבר שקורה לי לעיתים רחוקות, ואני פשוט לא מצליחה לנוע. פקק אנושי, המון אדם גודש את המקום.

ירושלים מלאה ביהודים ששוהים ברחובותיה, זקנים וזקנות, נערים ונערות, תינוקות ונשים הרות. ואני מתרגשת. זו ממש התגשמות חזון הנביאים. הארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה מלאה בבניה, ובטבורה – ירושלים. ואומנם תיירות החוץ דלילה מאוד, אבל ירושלים אוספת אל רחובותיה יהודים מצפון, מדרום, ממזרח וממערב שבאו לזמן ארוך או קצר לשהות בצל קורתה. בכנס עצמו נצפו אלפים, גיבורי־על, שלא נכנעו לתעתועי החששות מפדיחה, והתאספו ובאו כדי לעשות את הדבר החשוב ביותר עלי אדמות – להשתדל להקים משפחה. נראה לי שבשנה הבאה יצטרכו לשכור את אצטדיון טדי לפחות, כאשר יגיעו כל הזוגות שנוצרו בכנס הנפלא הזה ויקיימו תפילת הודיה ענקית.

הכנה לקיבוץ גלויות. יש מי שמצליחים לברוח מהפקקים בארצנו הצפופה. יש רבים שמטיילים בחו"ל, ולאחרונה זה נהיה פשוט יותר לטוס. חברת התעופה ויזאייר השיקה מועדון 'טוס כפי יכולתך' בכל יעדיה באירופה. תמורת תשלום שנתי חד־פעמי של 600 יורו מקבלים אפשרות לטוס במחיר סמלי של עשרה יורו לטיסה. נראה כי הגאוגרפיה הופכת לכמעט חסרת משמעות. עוד מעט אדם יוכל לגור בפריז ולטוס בכל יום לעבודה ללונדון וחזרה בעלות אפסית, והכול נהפך לכפר גלובלי אחד. בארצנו הקטנה העניין הזה קצת פחות רלוונטי, אבל פרויקט הרכבת המהירה ופריסתה בכל רחבי הארץ, וכך הכבישים המהירים והמחלפים, הם כולם חלק מהכנת הארץ שלנו לקיבוץ הגלויות הענק שעומד אחר כותלנו. כך גם טיסות זולות שיקרבו את הדרום הרחוק לצפון ולמרכז. ואולי גם נראה פחות פקקים ביומיום. אין ספק שיש לא מעט אנשים שמתעצבנים מהפקקים בירושלים ובכבישים, וגם לי זה קורה לעיתים. אבל גם לפקקים, כמו לכל מציאות, יש פנים שונות.

מה אתם חושבים על גרפולוגיה? כשביקשנו לרכוש את ביתנו בנצרים, נשלחנו כמקובל למבחנים במכון פיל"ת ובין התבחינים היה גם אבחון גרפולוגי. הגרפולוגיה התפתחה מאוד במאה השנים האחרונות, אך מחקרים מבוקרים הוכיחו כי יכולת הניבוי של גרפולוגים אינה עולה על זו של ניחוש בעלמא, או קריאה בקפה, או הטלת מטבע או אן־דן־דינו. התכונות היחידות שאפשר לזהות באמצעות כתב היד הן מינו של הכותב ומעמדו החברתי־כלכלי, אולם אפשר להשיג את המידע הזה בדרכים פשוטות יותר. למרות זאת, הגרפולוגיה מצליחה לשמור על חזות של אמינות אובייקטיבית. אדם שמבקש לעבוד במוסד מכובד לא יופתע אם יוזמן לבחינה של כתב ידו, אבל הוא יופתע אם יבקשו ש"מומחה" יקרא את שרידי כוס הקפה שלו או את כף ידו. ייתכן שהסיבה היא שכתב היד, בהיותו עשיר בפרטים ושונה מאדם לאדם, נותן לנו להאמין ששפע המידע הזה הוא בעל משמעות. ומה נכון באמת? הנה שני סיפורים אישיים שמשקפים את הדילמה הזאת.

כשהייתי תינוקת, אמי למדה פסיכולוגיה לתואר שלישי בלימודי ערב בברוקלין קולג'. היא מעולם לא נפנפה בתואר, ולא החשיבה את זה כחלק משמעותי מקורות חייה. במעט שסיפרה על לימודיה, היא שיתפה שבין הקורסים לתואר היה גם קורס בתחום הגרפולוגיה. באחד הימים, במסגרת שיעורי הבית לקורס, היא נדרשה להביא ציורי ילדים ולפרש אותם. אמי, שלא ממש האמינה בתורה הזאת, הביאה קשקושים שציירתי, כתינוקת בת עשרה חודשים, וצירפה לתמונות הנפלאות פרשנויות גדושות בסופרלטיבים וניתוחי אופי מעמיקים. היא קיבלה – איך לא? – ציון גבוה.

והנה סיפור ששונה מקודמו במאה ושמונים מעלות. אחת מגיסותיי למדה קורס בגרפולוגיה ולקחה זאת מאוד ברצינות. באחד מהשיעורים היא התבקשה להביא ציור ילדים אותנטי. היא הביאה ציור של בנה הבכור המושלם (באמת), וציפתה לתשבחות. אבל המרצה בקורס חשב אחרת על הציורים הללו והתחיל לנתח את אופיו של בנה – ולא על הצד הטוב. כשהגיעה גיסתי הביתה בתום יום הלימודים היא נכנסה בזעף, ניגשה מיד לשולחן העבודה, שם הייתה מונחת התיקייה עם כל הסיכומים והעבודות שנדרשו לקורס, והשליכה באחת את כולה לפח. בזה הסתיים פרק הגרפולוגיה בחייה.

מי מחכה לספטמבר. חופש גדול, בחוץ חם ומהביל. כנראה שריבונו של עולם החליט לבחון עד כמה עזה אהבתנו לארץ הקודש ולכן ברא אותה חמה. הכבישים במרכז הארץ צפופים, הבית צפוף, והורים צעירים רבים מחכים לספטמבר כדי שהילדים יצאו מהבית לבית הספר, אז יוכלו סוף סוף לנשום. ואני רק רוצה שספטמבר לא יגיע לעולם. כי בספטמבר יוצאים הבנים מהבית בצו שמונה ואז אפסיק שוב לנשום, אחרי הפסקות נשימה ממושכות במשך השנה החולפת. איך עולם האימהות מסתובב לו.