admin
המחרשה לא פולחת בשדה. "את זוכרת איך קוראים לקומביין הירוק הזה?" שואל האיש כשאנו עוברים לפני השמיטה בשדות ליד מבוא חורון. אני מדפדפת בזיכרון הזקן שלי ומנחשת: "ג'ון דיר?". הוא מהנהן בהסכמה, ומתחיל לתת לי הסבר מלא על רזי המחרשה. השלב הראשון בהכנת קרקע לזריעה הוא החרישה, שבה פותחים תלמים בקרקע והאדמה שהייתה טמונה ומכוסה רואה את עין השמש, וכך נחשפים המינרלים שבה. בהמשך היא מקבלת לתוכה את הזרעים שייזרעו בה. בלי החרישה המשך הגידול בקרקע לא אפשרי, ויש צורך בחרישה קלה אחרי הזריעה כדי לכסות את הזרעים ולהכין את האדמה לגשם ולצמיחה. כך זה היה תמיד, מאז נגזר על אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם".
אבל זה מה שהיה פעם. בשנים האחרונות הוכנסה לחקלאות העולמית שיטת האי־פליחה, או במילים אחרות: עיבוד משמר. בשיטה חדשנית זו הדרך להכנת הקרקע לזריעה היא דווקא שימור הקרקע תוך הקטנת מספר העיבודים למינימום הנחוץ, קרי – חרישה אחת בכל כמה שנים. לשיטת העיבוד המשמר יש כמה מעלות. ראשית, הוויתור על החרישה מפחית את הנזק של סחיפת קרקע בעקבות גשמים עזים. קרקע שלא נחרשה קשה יותר מקרקע חרושה ואינה מתפרקת בעקבות הממטרים. יש גם פחות בזבוז של חומרים אורגניים שנמצאים באדמה ועלולים להישטף בגשמים. הקרקע שלא נחרשה גם לא פולטת את הגזים שבקרבה, וזה מונע ריבוי גזים באטמוספירה. כמובן שאחד היתרונות הגדולים בשיטה זו הוא החיסכון העצום בימי עבודה, בדלק ובבלאי של המכשור החקלאי.
רגע אחד, אז למה מראשית ההיסטוריה טרחנו לחרוש את השדה לפני הזריעה? האם כל זה היה מיותר? לא בדיוק. משהו השתנה בשנים האחרונות, והוא השימוש המושכל בזבל אורגני ובדשנים כימיים שמהווים תחליף לחריש. היום מפזרים חומרים בזמנים מתאימים בכמות מצטברת השווה לקוב אחד של חומר אורגני או כימי לדונם לשנה, וחריש אחד שמתבצע פעם בכמה שנים מספיק כדי לאפשר צמיחה אופטימלית של הזרעים. מחקר שנערך על ידי ד"ר דוד בונפיל מתחנת המחקר גילת בצפון הנגב הראה שכמות היבולים עלתה ב־20 אחוזים בשדות שעברו לשיטת האי־פליחה בהשוואה לשדות בעיבוד רגיל, גם אחרי כמה שנות בצורת קשה. בצפון הארץ נמצאה תועלת באי־פליחה מכיוון אחר: בבדיקה שנערכה בשדות רמות יששכר נמצא כי השתילה והקטיף היו קלים יותר בעיבוד מופחת עקב פריכותה של הקרקע, בעוד שבשדה בעיבוד מלא השתילה והקטיף דרשו מאמץ גדול יותר. עולם הפוך ראינו. הטכנולוגיה המתקדמת גורמת לכך שלפעמים כדאי לעבוד פחות כדי לקבל רווחים גדולים יותר.
להאמין ולזרוע. וזה מזכיר לי משהו. לפני כמה שבועות ישבה סביב שולחן המטבח חבורת נכדים. התבוננתי בהם וראיתי כמה הם מדהימים. בן הזקונים, הדוד שהוא כמו אחיהם הגדול, גדול מהנכד הבכור בשלוש שנים בלבד. כאשר האחיין התינוק התארח אצלנו הוצאנו את הבן ממיטתו ושמנו בה את הנכד, ואני דאגתי שמא זה יהיה טראומטי, אך זה בכלל לא פגע בו. הוא דוד מפרגן ומחבק והאחיינים שלו והם עדת מעריציו. ואני תהיתי למה בחיי היומיום אני לא יכולה להרפות ולקחת צעד אחורה עם בני, בדיוק כמו שאני מתייחסת לנכדיי? במה הוא אשם שאני אמו ולא סבתו? ובכלל, אין לו סבתא.
לפני שנים סיפר לי אחד מחתניי שאביו, הרב נחום רכל, סובר שהסוד לחינוך טוב הוא פשוט לא לקלקל את הילד. להניח לו. לתת לו לצמוח כמו שמתאים לו, רק להוסיף לעיתים רחוקות קצת חומרי דישון ולהאמין בו. זורעים ומאמינים, כמו שהיינו אומרים לפני הגירוש מגוש קטיף. ולחיות כך, בלי לשים לב לדברים שהם לא במגרש שלך. אני הרי לא השחקנית הראשית בחייו של בני, אני רק צופה ביציע עם הקהל. כדאי גם שאלמד להריע לו בכל מצב.
לחישת העציצים. וזה לא רק אצל ילדים. גם את הצמחים בעציצים שלי אני נוטה להשקות לעיתים עד לטביעתם הטוטלית, עד שהם גוססים מול עיניי מרוב השקיה. רגע, גברת. תתרחקי קצת. תני לנו לצמוח בלי ההשקיה שלך, הם לוחשים לי כשהם נובלים מאוכזבים.
כבר יותר משנה וחצי שאנחנו בתוך מגפת הקורונה. למדנו להיות בסגר. למדנו להתרחק מילדינו, מנכדינו ומאוהבינו ולנהל חיים חלקיים. והנה הגיעה ממשלה שהחליטה: עד כאן. כי אי אפשר הכול. שב ואל תעשה עדיף. אי אפשר להסתער על הקורונה עם כל התותחים ולסגור בכל פעם את כל המשק. נטפל במה שאפשר. נחסן את האוכלוסייה כמה שצריך, אבל לא נסגור בבתים את מי שלקח אחריות על בריאותו. גם היא החליטה להרפות ולא ללכת עם כל הכוח, כי לא הכול בידינו.
לדעת מתי לא לנתח. חמותי היקרה הייתה אוהבת לומר, למשל כשנכד בחר כצ'ופר גם שוקולד וגם במבה וגם עוגייה – "אלעס קן מן נישט". כך היא אמרה גם לכלה שרצתה להיות גם רופאה מצטיינת וגם אמא ברוכה ומרוצה וגם וגם… צריך לעשות פשרות בחיים, ולפעמים שב ואל תעשה הוא דווקא מה שעדיף. זה נכון בחינוך ילדים ובחרישת הקרקע, וזה נכון לפעמים גם ברפואה. לפני ההתמחות בגינקולוגיה הייתי רופאת משפחה ביישובים סביב בית שמש. לא פעם מטופלים היו מגיעים עם שיעול ומבקשים אנטיביוטיקה. האזנתי לריאות והשתכנעתי שמדובר בזיהום ויראלי, והודעתי להם שלשמחתי אין צורך באנטיביוטיקה משום שזה יעבור לבד. הם היו מאוכזבים. איזו רופאה אני אם אני לא נותנת תרופה? למדנו שוב ושוב בלימודי הרפואה שהכירורג הטוב הוא זה שיודע מתי לא לנתח. האצבעות מדגדגות לך, אבל אתה לומד מתי זה לא מתאים.
לפני שנים, ביום חורפי אפרורי, הבאתי את אמי ז"ל לאורתופד בשערי צדק בגלל כאבים בברך בעקבות אוסטאו־ארתריטיס, דלקת מפרקים, ונקבע לה תאריך לניתוח בראשית הקיץ. בהתקרב התור אמי הוזמנה לבדיקה טרום־ניתוחית והיא הגיעה בבגד אדום עליז ובמצב רוח אביבי. הרופא בדק אותה, ראה את האנרגיות שלה והחליט לדחות את הניתוח עד להודעה חדשה. בשביל זה צריך הרבה ידע, הרבה אומץ ובעיקר – הרבה ענווה.